ע"א 400/62

תקציר

פרשת טחנת הקמח עין חי בע"מ נ' נתן רובינשטיין (ע"א 400/62) סובבת סביב עובד, נתן רובינשטיין, שעבד בטחנת הקמח עין חי בשנים 1957-1943. בתקופה זו השתנתה הבעלות על הטחנה פעמיים. בשנת 1949 רכשו שני שותפים חדשים 40% ממניותיהם, ובשנת 1953 מכרו הבעלים הנותרים את מניותיהם והקימו חברה חדשה, עין חי טחנת קמח בע"מ. תפקידו של רובינשטיין הורד בדרגה ותנאי עבודתו הורעו, מה שהוביל אותו להתפטר בשנת 1957. החברה הסכימה לשלם לו פיצויים עבור השנים 1953–1957, אך ערערה על פיצויים עבור התקופה הקודמת. העניין עבר לבוררות, שבה ניצח רובינשטיין, והחברה נענתה לו. עם זאת, בהמשך תבע רובינשטיין פיצויי פיטורים עבור כל התקופה. בית המשפט המחוזי פסק לטובתו, אך החברה ערערה. בית המשפט העליון קיבל את הערעור בנימוק שההרעה בתנאי עבודתו של רובינשטיין מצדיקה את התפטרותו ומזכה אותו בפיצויי פיטורים. בנוסף, בית הדין קבע כי המעסיק האחרון אינו אחראי אוטומטית לפיצויי פיטורים עבור כל תקופת עבודתו של עובד במקום עבודה בעקבות שינוי בעלות. המערערת, טחנת קמח עין חי בע"מ, לא הייתה חייבת בפיצויי הפיטורים שכן לא הוכח הסכם או מנהג המעביר את חובת פיצויי הפיטורים אליהם. ההחלטה קבעה תקדים לפיו כל הרעה משמעותית במעמדו או בזכויותיו של עובד יכולה להיחשב כפיטורים, ומזכה אותו בפיצויים. מעסיקים לא יכלו להימנע מתשלום פיצויי פיטורים על ידי הטרדה עקיפה של עובדים. בפסק הדין הודגש כי נסיבותיו של כל מקרה קובעות את משקל הפגיעה או עוגמת הנפש.