ת"א 40145-09-21

תקציר

יחסי השכירות בין התובעת לנתבעים החלו ביום 19.8.2019 כאשר הנתבעים לא עמדו בתנאי הסכם השכירות. עם פרוץ מגפת הקורונה שילמו הנתבעים דמי שכירות במזומן, שסכומם שנוי במחלוקת, וכן ביצעו עבודות עבור התובע. התובעת, שהייתה זכאית לפנות את הנתבעים, ביקשה לעשות כן, אך זו ניהלה משא ומתן על המשך חוזה השכירות בדמי שכירות מופחתים. בסופו של דבר חתמו הצדדים על הסכם פשרה ב-25 במרץ 2021, שהנתבעים טענו בהמשך כי הופעל עליהם לחץ. בית המשפט לא מצא טעם בטענה זו, מה גם שההסכם היטיב עם הנתבעים, ולתובעת הייתה זכות לפנותם. באשר לגובה החוב טרם ההסדר, לא התקבלו טענות הנתבעים להפחתות בשל תקופת הקורונה, תשלומים ששולמו במזומן ודמי הסכמה. בית המשפט קבע את החוב על סך 254,640 שקל, אותו הנתבעים לא שילמו במלואו. עוד נמצא כי התובע תפס את הנכס שלא כדין מהנתבעים ביום 16.8.2021 באמצעות פריצת המנעולים. כתוצאה מכך, דחה בית המשפט את תביעת התובעת לדמי שכירות ממועד זה ואילך. הנתבעים חויבו לשלם לתובע סך של 254,640 ₪ בגין חוב העבר, 70,200 ₪ בגין דמי שכירות ותשלומים נוספים מהסכם הפשרה עד אוגוסט 2021, בניכוי סך של 87,440 ₪ שכבר שולמו ו-50,000 ₪ שהוחזקו בנאמנות. מדובר בסכום כולל של 241,495 שקל. בנוסף, קבע בית המשפט כי על הנתבעים לשלם 32,580 שקל כפיצוי מוסכם, כך שסך חובם עומד על 274,075 שקל. גם התביעה שכנגד שהגישו הנתבעים נדונה. בית המשפט הורה לתובע לשלם לנתבעים סך של 136,656 ₪, מלוא שווי ציודם שנלקח על ידי התובע שלא כדין. סכום זה נקבע על ידי מומחה מטעם בית המשפט וייצג את שווי הציוד כאשר היה חדש. לאחר קיזוז הסכומים שחב כל אחד מהצדדים, הגיע בית המשפט למסקנה כי על הנתבעים לשלם לתובע סך של 137,419 ₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה ממועד הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל. כמו כן חויבו הנתבעים לשלם 25,000 ₪ בגין הוצאות התובע.