תפ"ח 502/08

תקציר

מדובר במקרה של עבירות מין שביצע, כנטען, הנאשם כלפי המתלוננת, שהיא פגועה בנפשה ושוהה בהוסטל. הראיה העיקרית נגד הנאשם היא עדותה של המתלוננת. חקירת המתלוננת התנהלה בהתאם לחוק סדרי חקירה ועדות (התאמה לאנשים עם מוגבלות שכלית או נפשית), וגם עדותה בבית המשפט ניתנה בהתאם לנוהלי ההתאמה הקבועים בחוק. המתלוננת הפלילה את הנאשם בביצוע מעשים מגונים, אונס ומעשה סדום. הנתבע הכחיש את הטענות לאורך כל הדרך, וטען כי נרקמה נגדו עלילת שווא. רוב השופטים, השופט משה דרורי והשופט יורם נועם, זיכו את הנאשם מכל האישומים שיוחסו לו, בשל היעדר ראיות מספיקות, נוכח הסתירות והתמיהות שבגרסאות המתלוננת, וחזרתה, פעם אחר פעם, מהגרסה המפלילה העיקרית. לדברי שני השופטים, עדותה של המתלוננת, שהייתה הראיה היחידה שהוצגה בתיק, לא עמדה במבחן ההתרשמות הישירה מהעדות ואופן נתינתה, במבחן ההיגיון הפנימי של העדות ובמבחן הראיות החיצוניות. בנוסף, הדגישו שני השופטים כי היעדר כל ראיה אובייקטיבית מקשה על הסתמכות על עדות המתלוננת, מה גם שמדובר בראיה היחידה. נשיא בית המשפט, השופט צבי סגל, הגיע למסקנה שונה. לדעתו, עדותה של המתלוננת הייתה אמינה ויכולה לשמש בסיס להרשעה, למרות הסתירות והתמיהות שבה. לדברי השופט סגל, הסתירות בגרסאות המתלוננת הוסברו באופי הליקוי השכלי שלה, והספק הסביר שהתעורר לגבי חלק מהעבירות המיוחסות לנאשם צריך לפעול לטובתו רק ביחס לעבירות האונס ומעשה סדום, אך לא ביחס לעבירת המעשה המגונה. לפיכך, השופט סגל היה מרשיע את הנאשם בעבירה של מעשה מגונה ללא הסכמה, ומזכה אותו מיתר העבירות המיוחסות לו. דעת הרוב של השופטים דרורי ונועם, שזיכתה את הנאשם מכל העבירות שיוחסו לו, הכריעה אפוא.