ת"א 14456-05-18

תקציר

בית המשפט בחן בקפידה את הראיות והטיעונים שהוצגו בתיק זה והגיע למספר מסקנות. ראשית, נקבע כי ההסכם המדובר נחתם שלא כדין, שכן הוא נוגד את תקנון החברה הכלכלית הנתבעת, אשר דרש חתימות של שניים מתוך שלושה מורשי חתימה. חתימת המנכ"ל לבדה לא חייבה את החברה, במיוחד כשמדובר בהתחייבויות כספיות העולות על 30 אלף שקל. משכך, מצא בית המשפט כי החוזה בטל ומבוטל לפי סעיף 30 לחוק החוזים. עם זאת, מאחר שהתובעת ביצעה עבודות עבור החברה הכלכלית על בסיס ההסכם, בחן בית המשפט את הנזקים שנגרמו לכאורה עקב אי תשלום. הוחלט כי יש לפצות את התובעת בגין עבודתה, אך הסכום הנתבע היה מופרז. בית המשפט התחשב בהסכמים קודמים בין הצדדים, בהם שכר טרחת התובע נע בין 50,000 ₪ ל-60,000 ₪, ובנסיבות החתימה על ההסכם הנוכחי. נמצא כי התנהלות התובעת והדגש על סעיפים מסוימים בהסכם תרמו למצג שווא של העלויות הצפויות, מה שהוביל את הנתבעים להאמין כי התשלום יעמוד על כ-52,500 ₪. בנוסף, בית המשפט התייחס למצג השווא הרשלני של החברה הכלכלית בנוגע לזכויות חתימה, אשר יצר רושם כי די בחתימת המנכ"ל. עם זאת, על התובע הוטלה גם האחריות לאמת מידע זה, ובפרט מול תאגיד עירוני. כתוצאה מכך, בית המשפט הפעיל את שיקול דעתו ופסק לתובע 150,000 ₪, כולל מע"מ, בנוסף ל-48,615 ₪ שכבר שולמו. התביעה נגד הנתבעים 2 ו-3, שלא נכחו בעת חתימת ההסכם, נדחתה, והחברה הכלכלית חויבה לשלם לתובע 15,000 ₪ שכר טרחת עורך דין. ההחלטה התקבלה בהיעדרם של שני הצדדים, ונמסר להם על זכותם לערער על פסק הדין.