עמ"ש 15807-09-16

תקציר

פסק הדין המדובר הוא דחיית ערעור על פסק דין קודם שאישר את תוקפה של צוואה. המערערים, שני בניו של המנוח, התנגדו לקיום הצוואה בעילה של חוסר כשירות והשפעה בלתי הוגנת. הם גם הגישו תביעה נפרדת בטענה שהכספים בחשבון בנק מסוים שייכים להם ולא לעיזבון. המשיבים היו מנהל העיזבון ואישה שהורישה רכוש בצוואה. בית משפט קמא דחה הן את ההתנגדות והן את התביעה, והמערערים לא ערערו על החלטה זו, והפכו אותה לסופית. הערעור הנוכחי התבסס אפוא אך ורק על פסק הדין שניתן בתביעה למתן צו הצהרתי לגבי חשבון הבנק. בית המשפט המחוזי בשבתו כערכאת ערעור אישר את החלטת בית המשפט הקודם. בפסק דין מקיף שרטט השופט את ההיסטוריה של המקרה, את העובדות כפי שנקבעו בפסק הדין המקורי ואת העקרונות המשפטיים המסדירים את דיני הירושה ואת ההכרה במה שמכונה "סעיפי סילוק" – סעיפים בצוואה המענישים יורשים המערערים עליה. השופטת הסכימה עם פסק הדין המקורי כי טענות המערערים היו בלתי סבירות ונאמרו בחוסר תום לב, וציינה כי הם הציגו ראיות כוזבות, נמנעו מלהציג עדות מומחה ואף משכו כספים מחשבון הבנק שבמחלוקת בניגוד לצווי בית המשפט. השופט הדגיש גם את הגוון החוקתי של הקווים המנחים את דיני הירושה, הדורשים כיבוד רצונו של המנוח. פסק הדין דחה את הערעור והורה למערערים לשלם למשיבים שכר טרחת עורך דין בסך 40,000 ₪. השופטים קבעו כי פסק הדין המקורי, שנתן תוקף לסעיף הסילוק בצוואה, צריך לעמוד.