דב"ע מט/82 - 0

תקציר

פסק הדין מתייחס לשני ערעורים על זכאותם של תושבי מזרח ירושלים, שסבלו מליקויים רפואיים לפני קום המדינה, לקצבת נכות כללית לפי חוק הביטוח הלאומי. המערערים, שהפכו לתושבי ישראל לאחר שנת 1967, נשללו מהם קצבת נכות על ידי המוסד לביטוח לאומי בנימוק שאי יכולתם להשתכר נגרמה בהיותם תושבי ירדן. על פי החוק, אדם זכאי לגמלת נכות אם אי כושרו להשתכר נבע מישיבתו בישראל או בארץ ישראל. מאחר שהמערערים הגיעו לגיל 18 ורכשו נכות תפקודית בעת שהותם תושבי ירדן, הם לא מילאו אחר התנאים לקבלת קצבת נכות. בית המשפט קבע כי הקביעה אם אדם הוא "נכה" צריכה להתבסס על שני גורמים: מידת הליקויים הרפואיים שלו ויכולתו להתפרנס בעת שמתעוררת השאלה. זאת ועוד, קביעת מועד ספציפי לקביעת הזכאות לגמלה – במקרה זה, הקמת המדינה – תקפה. לפיכך, מאחר שהמערערים לא הגיעו לגיל 18 לפני מועד זה, הם לא היו זכאים להטבה. בית המשפט הגיע למסקנה כי הערעורים יידחו, שכן נכותם התפקודית של המערערים מקורה בהיותם תושבי ירדן, ומשכך, הם אינם זכאים לקצבת נכות על פי הדין הישראלי.