פ"א 179-09-09

תקציר

עניינו של פסק הדין בערעורם של שני נאשמים שהורשעו בציד דורבנים בניגוד לחוק הגנת חיות הבר, התשט"ו-1955, ובהחזקת חיית בר מוגנת, ללא היתר, בניגוד לאותו דין. ברכבם נמצאו הנאשמים כשברכבם ציוד ציד הכולל ארבעה פנסים, סכין ושני דוקרנים של דורבנים, ועם ארבעה כלבים בתא המטען של הרכב, בצומת מחניים. השופט פירט את העובדות שהובילו להרשעה, לרבות הראיות הנסיבתיות שהוצגו בבית המשפט, שהובילו את השופט קמא למסקנה כי הנאשמים עסקו בציד. הראיות הנסיבתיות כללו את הימצאות הנאשמים באזור ציד ידוע, ציוד הציד שנמצא ברכב והיעדר הסבר משכנע להימצאותם באזור בשעות הלילה. לאחר מכן התייחס השופט להגדרת הציד על פי החוק, הכוללת את פעולת ההכנה לציד, והגיע למסקנה כי מעשיהם של הנאשמים אינם מהווים ציד, או ניסיון לצוד, שכן עצם הימצאותו של ציוד ציד ברכב, במרחק של עשרות קילומטרים מאזור הציד, אינה יכולה להיחשב כציד או כהכנה לציד. השופט הזכיר גם את חוסר העקביות בטיעוני התביעה, שטענה הן כי הנאשמים צדו באזור מסוים והן כי הם בדרכם לצוד באזור אחר. לפיכך הציע השופט לזכות את הנאשמים מאשמת ציד. באשר לאישום של החזקת מין מוגן, ציין השופט כי התביעה לא הוכיחה כי הדוקרנים שנמצאו ברכב היו ברשות הנאשמים, ולכן יש לזכות גם אותם מאשמה זו. השופט השני הצטרף לחוות דעתו של השופט הראשון, והדגיש כי מעשיהם של הנאשמים היוו פעולות הכנה, שאינן יכולות להיחשב לציד או ניסיון לצוד. השופט השלישי הסכים עם דעתם של עמיתיו. לפיכך, הערעור התקבל, והנאשמים זוכו מכל אשמה.