ע"א 209/81

תקציר

התיק נסוב סביב טענת המערער לנכות עקב נוירוזה הנובעת מרדיפות הנאצים, אשר נדחתה על ידי ועדת הערר המשיבה לפי חוק נכי רדיפות הנאצים (1957). בית המשפט המחוזי קיבל את ערעורה של המערערת, הכיר בה כנכה אך דחה את תביעתה להפרשי ריבית והצמדה, מה שהוביל לערעור ולערעור שכנגד. בית המשפט העליון קבע כי הגדרת "נכות" בחוק הרלוונטי אינה ממצה; לפיכך, ניתן להפנות למקורות מחוץ לחוק. אלא אם כן קיימות ראיות רפואיות ברורות המצביעות על אובדן כושר תפקוד תקין, לא ניתן להסיק נכות. לוועדת הערר סמכות לקבוע קיומו של אובדן או ירידה בכשירות לפעילות תקינה ואין לפסול אותה על ידי בתי המשפט בנושאים רפואיים. שגה בית המשפט המחוזי בהפכו את נטל ההוכחה ואת חזקת הנכות ללא ראיות רפואיות מספיקות. בהסתמך על הנחות וחזקות שאינן מעוגנות בחוק, החליף בית המשפט את שיקול דעתו בשיקול דעתם של אנשי המקצוע הרפואיים. בית המשפט העליון מקבל אפוא את הערעור שכנגד, מבטל את החלטת בית המשפט המחוזי ומחזיר את התיק לוועדת הערר לדיון חדש כדי להסתמך על חוות דעת רפואיות קיימות או לבקש חוות דעת שלישית. פסק דינו של השופט שמגר, שעליו מסכימים השופטים אלון ולוין, מדגיש כי אל לבתי המשפט להתערב בסוגיות רפואיות-מקצועיות וכי יש לכבד את החלטות ועדת הערר בעניינן.