ע"ע 1127-10-14

תקציר

פסק הדין דן בחסינותה של מדינה ריבונית זרה ובהיקפה בדין הישראלי. כלל החסינות הוא משפט בינלאומי המשלב במשפט הישראלי, תוך שימת דגש על עקרונות השוויון והכבוד בין מדינות ריבוניות. החסינות אינה מוחלטת ויש לה מגבלות; היא אינה חלה על פעולות פרטיות או מסחריות של מדינה זרה. החוק בישראל מכיר בחסינות מצומצמת זו, וחלק מהוראותיה מסירות אותה, לרבות במקרים הקשורים לחוזי עבודה. סעיף 4 לחוק החסינות הישראלי קובע תנאים לפיהם למדינה זרה לא תהיה חסינות בתביעות הקשורות לעבודה. עם זאת, החוק אינו קובע במפורש כי החסינות מוסרת לפעולות פרטיות ונשמרת לפעולות ממשלתיות. ייחודם של חוזי העבודה וחוסר איזון הכוחות המובנה בין המעביד לעובד מצדיקים מתן דגש רב יותר לזכויות הפרט במקרים אלה. פסק הדין דן במגמה הבינלאומית ובדין הישראלי בכל הנוגע לחריג "חוזה העבודה". הוא מציין כי למדינות רבות ולאמנות בינלאומיות יש הוראות נפרדות למקרים אלה. אמנת האו"ם בדבר חסינות שיפוטית של מדינות ורכושן כוללת גם סעיף ספציפי על חוזי עבודה, עם תנאים מסוימים המגבילים את הסרת החסינות. בית המשפט מכיר בכך שפסיקה בינלאומית מסוימת תומכת ברעיון שבית משפט מקומי אינו יכול להתערב בשיקול דעתה של מדינה זרה לפטר עובד המפעיל סמכות שלטונית מטעמי ביטחון. עם זאת, בפסק הדין מודגש כי לא מדובר בכללים אחידים, ולכל מדינה גישה משלה. בפסק הדין נטען כי אין להחיל בקפדנות את ההבחנה בין פעולות פרטיות לפעולות שלטוניות בנוסף לתנאיו של סעיף 4. במקום זאת, הם עומדים באופן עצמאי. אבל, לא ניתן להתעלם לחלוטין מההבחנה הבסיסית בין פעולות פרטיות/מסחריות לבין פעולות ריבוניות/ממשלתיות. לפיכך, בית המשפט מפרש את סעיף 4 בהשראת המשפט הבינלאומי המנהגי. בית המשפט מגיע למסקנה כי למדינה הזרה המערערת חסינות מפני התדיינות בישראל בשני היסודות שבמחלוקת של התביעה: פיטורים שלא כדין על בסיס עילת הפיטורים ופגיעה בשם הטוב. הסיבה לכך היא שהעובד מילא תפקיד בכיר, הפיטורים היו קשורים לביטחון הלאומי, והקשרים לריבונות היו חזקים מדי. לפיכך, חסינותה של המדינה הזרה גוברת על שיקולים נגדיים פרטניים.