ת"א 32559-11-09

תקציר

הדיון נסוב סביב תביעת לשון הרע וההגנות הרלוונטיות. בית המשפט קובע תחילה כי הפרסום המדובר אכן מהווה לשון הרע שכן הוא עומד במבחן האובייקטיבי של השפלת וביזוי התובעת בעיני הציבור ועלול לפגוע בעסקיה. מאחר שמדובר בפרסום לשון הרע, עובר בית המשפט לבחון את ההגנות שהעלו הנאשמים. נפסק כי הנתבעים אינם יכולים להיעזר בהגנת האמת, שכן הפרסום אינו אמת. הנתבעים גם לא ביססו את הגנות תום הלב לפי סעיפי משנה שונים של הדין החל, שכן הם לא פעלו באופן סביר ולא ערכו בירור כלשהו של אמיתות הפרסום. יתר על כן, ההבהרה שפרסמו הנתבעים לא הייתה מספקת והצביעה על חוסר תום לב. באשר לתביעת הפיצויים, בית המשפט מצדד בשורה השנייה של המקרים, המכירה בפסיקת פיצויים ללא הוכחת נזק לטובת תאגיד. בית המשפט מוצא כי תכליתה של ההוראה הרלוונטית – הרתעה וקושי ראייתי – חלה הן על בני אדם טבעיים והן על תאגידים. לפיכך, התאגיד התובע זכאי לפיצוי ללא הוכחת נזק. לאחר בחינת מכלול הנסיבות, לרבות חומרת הפרסום והתנהלות הנתבעים, קובע בית המשפט כי הפרסום נעשה בכוונה לפגוע בתובע ופוסק לתובע פיצויים בסך 30,000 ₪, לצד 8,000 ₪ שכר טרחת עורך דין והחזר אגרת בית המשפט. הסכומים ישולמו ביחד ולחוד על ידי כל הנתבעים.