ת"א 533-09-10

תקציר

התובעת, די-נור, תבעה את הנתבעים - שיכון עובדים, חברת האם שיכון ובינוי אחזקות והמנכ"לים שלהם - על כך שלא הקימו מרכז מסחרי ומרכז להעלאת המודעות לשואה, כפי שנקבע בהסכם קומבינציה משנת 1992. ההסכם היה חלק מפרויקט גדול יותר שכלל שבעה מגדלי דירות, שנבנו ונמסרו לדי-נור. בית המשפט מצא כי החלק הספציפי של ההסכם העוסק בהקמת המרכז אינו מפורט דיו, ולכן לא ניתן לאכוף אותו. חוסר הבהירות בהסכם, בשילוב עם מחלוקות מתמשכות בין הצדדים, הביאו לחוסר ספציפיות שלא ניתן היה לפתור. חוסר ודאות זה, וחוסר היכולת לאכוף את החוזה כתוצאה מכך, לא תוקן במשא ומתן שהתנהל לאורך השנים שלאחר חתימת ההסכם. כמו כן, בית המשפט קבע כי הנתבעים לא פעלו בתום לב כאשר הפסיקו לעבוד על הפרויקט מבלי להודיע על כך לדי-נור. כתוצאה מכך, פסק בית המשפט לדי-נור פיצוי בגין שיהוי של שמונה חודשים שנגרם בשל התנהלות הנתבעים. פיצוי זה חושב על בסיס הפסד התשואה החודשי שספג די-נור, והסתכם בסך 743,800 ש"ח בתוספת מע"מ, צמוד למדד וצובר ריבית מיום 25.1.2010. עם זאת, בית המשפט דחה את תביעתה של דינור לפיצויי קיום, וקבע כי המשא ומתן לא התקדם מספיק כדי להצדיק תשלום כזה. בית המשפט דחה גם את טענותיה הכספיות של דינור נגד הנתבעות שיכון ובינוי אחזקות והמנכ"ל שלה, שכן הן לא היו צד לחוזה ולא גרמו להפרת הסכם הקומבינציה. בסופו של דבר קבע בית המשפט כי די-נור חופשי לבנות את המרכז בעצמו או להתקשר עם צד שלישי להקמתו. בנוסף, בית המשפט הורה לנתבעים שיכון עובדים ושיכון ובינוי אחזקות לשלם לדי-נור הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין, בסך של 60 אלף שקל, ואילו די-נור חויבה לשלם את הוצאות המשפט ושכר טרחת עורכי הדין של שיכון ובינוי אחזקות והמנכ"ל שלה, בסך של 80 אלף שקל.