ע"א 781/85

תקציר

פסק הדין המדובר עוסק במחלוקת על הזכויות בחלקת אדמה באום אל-פחם. המשיבים בערעור 781/85 תבעו זכויות בנכס על סמך הסכם מכר משנת 1917, מסמך נ/2, והחזקה במקרקעין במשך כשלושים שנה עד מלחמת העצמאות. עם זאת, בית המשפט העליון קבע כי מסמך נ/2, שנחתם לכאורה על ידי אחיו של הנפקד בשם כל בעלי הנכס, אינו יכול לשמש כראיה בשל ספקות רבים סביב אמיתותו, ואי מתן הסברים נדרשים על ידי התובעים. יתר על כן, בית המשפט קבע כי מושג החזקה היוצר התיישנות אינו חל במקרה זה משום שהבעלים המקוריים התגוררו מחוץ לארץ, ולכן לא סביר שהם היו מודעים לשימוש שעשו התובעים בנכס. פסק הדין ציטט גם החלטות קודמות של בית המשפט העליון שקבעו כי היעדרות מהארץ עצרה את תקופת ההתיישנות. בנוסף, הסתמכותם של התובעים על חוזה רכישה סתרה את טענתם לחזקה שלילית, שכן היא הצביעה על הסכמת הבעלים. עוד צוין בפסק הדין כי הקרקע הוחזקה במשותף על ידי מספר שותפים, ולכן סביר להניח כי אחד מהם נתן רשות לעבד את הקרקע. בית המשפט הגיע למסקנה כי התובעים לא עמדו בנטל ההוכחה המוטל עליהם, במיוחד בהתחשב בכך שתביעתם הייתה נגד נפקד, דבר הדורש הוכחה מעבר לספק סביר לפי חוק נכסי נפקדים. משכך, קיבל בית המשפט העליון את הערעור, תוך שהוא דוחה את פסק דינו של בית משפט קמא ופוסק לטובת האפוטרופוס לנכסי נפקדים. התובעים חויבו לשלם לאפוטרופוס הוצאות בסך 5,000 ₪.