דנ"א 1516/95

תקציר

במקרה זה, כאשר מדובר בצוואה שבמחלוקת, השיח המשפטי נסוב בעיקרו סביב החלת חזקת ההשפעה הבלתי הוגנת על המצווה. דעת הרוב, בהסכמת השופטת ביניש, קבעה כי יש לדחות את העתירה, תוך שהיא מאשרת את החלטת הערעור שהכירה בהשפעה בלתי הוגנת על יוצר הצוואה. בית המשפט הסכים כי הן היסוד העובדתי והן היסוד המשפטי במקרה זה אינם שונים באופן מהותי בין השופטים, אלא סוגיית הליבה התמקדה באופן החלת ההלכה, או המשפט העברי, על העובדות הייחודיות של מקרה זה. חזקת ההשפעה הבלתי הוגנת נקבעה בתקדים, והנטל היה על העותרת להביא ראיות נגדיות, דבר שלא עשתה. בסוגיית הנטל הראייתי בחנו השופטים האם החזקה מעבירה רק את נטל ההוכחה או גם את נטל השכנוע, כאשר דעות שונות הובעו, בעיקר על ידי השופט חשין. הוא טען שיש לכבד את בחירותיו האוטונומיות של המנוח, אלא אם כן יש ראיות ברורות להשפעה בלתי הוגנת. אף על פי שהצדדים חלוקים בפרטים פרוצדורליים, עמדת הרוב הייתה כי ההשפעה הבלתי הוגנת מבוססת דיה כדי לקיים את פסילת הצוואה. השופט חשין, לעומת זאת, סבר כי ההשפעה אינה מופרזת ויש לבצע את הצוואה כפי שהיא. השופטים דנו באופן רחב יותר גם בתפקידן של חזקות משפטיות ובמקורן, בין אם הן מעוגנות אך ורק במשפט הסטטוטורי ובין אם הן מעוגנות גם בדוקטרינות שנוסחו על ידי הרשות השופטת. בסופו של דבר, החלטת בית המשפט העדיפה להחיל סטנדרטים משפטיים קיימים כדי לאשר השפעה בלתי הוגנת ללא התערבות פטרנליסטית נרחבת, תוך שמירה על חופש הצוואה במסגרת משפטית מוגדרת.