ע"א 513/82

תקציר

בפסק דינו של בית המשפט העליון בעניין עזבונו של ברוך וושצ'ין, בחן בית המשפט שאלות הנוגעות לחלוקת עזבונו, ובפרט בנוגע לדירה משותפת שלו ושל אלמנתו, המשיבה הראשונה. בנותיו, שנולדו מחוץ לנישואין, תובעות חלק בעיזבון במסגרת הסכם פשרה שבו האלמנה החזיקה ב-35% והבנות ב-65% הנותרים. סוגיות הליבה נסובו סביב זכותן של הבנות לרשום את חלקן בדירה, האם לאלמנה יש זכויות כדיירת מוגנת, וחובתה לשלם דמי שכירות בגין תפיסת חלקו של העיזבון בדירה. בית המשפט מצא כי זכויות הירושה בנכסים ספציפיים מתגבשות רק לאחר הסדרת חובות העיזבון. לפיכך, עד אז, ליורשים יש חלק בכל העיזבון, ולא בנכסים ספציפיים. בית המשפט הדגיש את זכות הקדימה הסטטוטורית של האלמנה על פי דיני המקרקעין, המאפשר לה לרכוש את חלקן של הבנות בשל בעלותה החלקית בדירה. זכות זו אינה פוקעת עם מותו של בן הזוג, שכן היא נחשבת לאינטרס קנייני, המאפשר לאלמנה עדיפות על פני קונים ציבוריים. יתר על כן, בית המשפט קבע כי על האלמנה לשלם את דמי השכירות שנקבעו על פי שיקול דעתו של בית המשפט, תוך הכרה בנסיבות משתנות, שכן דיני הירושה גוברים על תביעות אחרות. כך נשמר צדק הוליסטי ליורשים ואיזון בין הצרכים הפיננסיים המידיים. בחוות דעת חולקת של השופט ד' לוין נטען כי זכות הקדימה אינה צריכה להתארך מעבר לתקופת חייהם של שני בני הזוג ואינה מעניקה באופן אוטומטי עדיפות בחלוקת נכסי העיזבון, המתפרשת באופן פרטני ומצומצם. עם זאת, דעת הרוב אישרה את ההחלטה לטובת זכויותיה הקנייניות של האלמנה, וראתה חשיבות עליונה בהוראת חוק הירושה למכירת נכסים בלתי ניתנים לחלוקה. כך נשמרה זכות הקדימה של האלמנה, שאפשרה לה לרכוש את חלקן של הבנות בירושה לפי שווי שוק הוגן, תוך דחיית הרישום המיידי שביקשו הבנות.