ע"א 395/88

תקציר

המקרה שלפנינו סובב סביב מחלוקת בין שני יצרני מזון, במיוחד בנוגע לדמיון בין סימני המסחר שלהם. המערערים, המשווקים את מוצריהם תחת המותג "Who's Who", טענו כי השימוש שעשו המשיבים בסימן מסחר דומה, "דנדי", מהווה עוולת גניבת עין, שכן הוא עלול להטעות לקוחות לרכוש את מוצרי המשיבים תוך מצג שווא כאילו הם של המערערים. המערערים ביקשו לחייב את המשיבים מלעשות שימוש בסימן מסחר זה. בית המשפט המחוזי דחה את התביעה, והוביל את המערערים לערער לבית המשפט העליון. פסק הדין של בית המשפט העליון התמקד בשני נושאים מרכזיים: הוכחת מוניטין והוכחת הטעיה. בית המשפט קבע, כי המערערים הצליחו להוכיח כי סימן המסחר שלהם זכה להכרה ציבורית, כפי שמעידה הבחירה המכוונת של המשיבים בעיצוב דומה. בנוסף, מצא בית המשפט ראיות מספיקות להטעיה, בהתחשב בדמיון החזותי בין סימני המסחר, ובפרט הצורה הסגלגלה והצורות הגרפיות הדומות של האותיות. השופט מלץ חלק על נקודה זו, וטען כי ההבדל הברור בין השמות הכתובים, "מי זה מי" ו"דנדי", מבטל את סכנת ההטעיה. בסופו של דבר, דעת הרוב של השופטים שמגר וגולדברג קיבלה את הערעור והכריעה לטובת המערערים. המשיבים נצטוו לחדול משימוש בסימן המסחר שבמחלוקת והוטלו עליהם האחראים להוצאות המשפט של המערערים, בעוד השופט מלץ חלק על פסק דינו.