בר"ע 1958/09

תקציר

הבקשה למתן רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים, שדחה "ערעור שכנגד" שהגיש המבקש, נדחתה בסופו של דבר. תחילה ביקש המבקש, שהורשע בעבירות משמעת על ידי בית הדין המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי הדין, להגיש ערעור נגדי על פסק דינו של בית הדין המשמעתי הארצי לאחר שחלף המועד האחרון לערעור העיקרי. בית המשפט המחוזי דחה את הערעור שכנגד, בהדגישו כי ההליך המשמעתי של לשכת עורכי הדין הוא מעין פלילי, ולכן אינו כפוף לכללי סדר הדין האזרחי המאפשרים הגשת ערעור שכנגד. בית המשפט ציין כי ערעור שכנגד חייב להיות קשור לאותו נושא כמו הערעור המקורי, והערעור הנגדי של המבקש לא עמד בקריטריון זה. המבקש טען כי פרקטיקות קודמות אפשרו הגשת ערעורים נגדיים בתיקים משמעתיים, אך בחינת המקרים העלתה כי ערעורים שכנגדיים אלה הוגשו בדרך כלל בלוחות זמנים שנקבעו. יתר על כן, בית המשפט חזר על מדיניות של מתן רשות ערעור במשורה בשל הנטל הפרוצדורלי שהוא מטיל והדגיש כי רק מקרים בעלי חשיבות משפטית או ציבורית משמעותית עשויים להצדיק ערכאת ערעור רביעית. עוד הודגש בפסק הדין כי ההליך המשמעתי מתנהל בדומה להליך הפלילי, ואין מקום לערעורים נגדיים על פי הכללים האזרחיים הרגילים. בסופו של דבר, בשל גורמים אלה והיעדר אי-צדק פרוצדורלי מוכח, סירב בית המשפט להאריך את המועד להגשת הערעור ודחה את בקשת רשות הערעור.