ת"צ 37748-03-17

תקציר

המקרה נסוב סביב פרשנות תעריף העסקים של הבנק, המתווה את העמלות הנגבות מהלקוחות עבור השירותים הבנקאיים הניתנים להם. התעריף, עליו חל חוק החוזים, נחשב לחוזה בנקאי ויש לפרשו באופן אובייקטיבי, תוך התחשבות בכוונתם של צדדים סבירים, חכמים וישרים, ובהיגיון הכלכלי-מסחרי העומד מאחוריו. הסעיף הספציפי המדובר, סעיף 4.2, מתייחס ל"דמי ניהול פיקדונות ניירות ערך" וקובע כי העמלה נגבית אחת לרבעון, בהתאם לשווי ניירות הערך המוחזקים בפיקדון. עם זאת, טען המבקש כי אין לגבות דמי ניהול בגין ניירות ערך שנמחקו מהמסחר. הם התמקדו בתת-סעיף ספציפי, 4.2.1, המזכיר "ניירות ערך בלתי סחירים", וקבע כי ניירות ערך אלה חייבים להיות רשומים באופן רציף למסחר. עם זאת, השופט פסק נגד פרשנות זו, והדגיש כי סעיף 4.2 קובע את העיקרון הכללי לפיו הבנק יגבה דמי ניהול עבור כל הפיקדונות בניירות ערך, למעט קרנות כספיות. פרשנותה של השופטת למבנה התעריף ולשונו, לצד הרציונל הכלכלי שלו, הובילו אותה למסקנה כי הבנק רשאי לגבות עמלות אלה בגין ניירות ערך שנמחקו מהמסחר. בנוסף, ציינה השופטת כי לקוחות עסקיים, להבדיל מלקוחות פרטיים או קטנים, הם מנוסים ואינם זקוקים לאותה רמת הגנה, המצדיקה את ההסדר החוזי בין הבנק ללקוחות אלה. טענות המבקש בדבר קשיי המסחר בניירות ערך שנמחקו והיקף השירותים הבנקאיים הניתנים נדחו בשל היעדר ראיות תומכות. משלא נמצאה כל הצדקה בטענות המבקש ובפרשנות התעריף לטובת הבנק, נדחתה הבקשה לאישור התביעה כתובענה ייצוגית. כמו כן, חויב המבקש לשאת בהוצאות ובשכר טרחה בסך 25,000 ₪, שישולמו לבנק בתוך 30 יום.