תלה"מ 36207-12-19

תקציר

המקרה שלפנינו סובב סביב סכסוך בין בני זוג גרושים, כאשר התובע מאשים את הנתבע בלשון הרע. התובע טען כי הנתבע מסר הצהרות כוזבות לצדדים שלישיים, בטענה כי התעלל מינית בקטינה, לא שילם מזונות והרעיב את ילדיהם. עם זאת, התובע לא הביא ראיות מספיקות לתמיכה בטענות אלה, במיוחד בנוגע לטענת ההתעללות המינית, מה שהוביל את בית המשפט לפקפק באמינותו. ההודעה היחידה שאושרה הייתה שהנתבע סיפר לחבר משותף שהתובע הרעיב את הקטינים שלהם ולא שילם מזונות. בית המשפט קבע כי אמירה זו, שנאמרה במהלך שיחה מזדמנת, אינה מהווה לשון הרע שכן מדובר בתגובה סבירה במסגרת סכסוך משפחתי. זאת ועוד, דברי הנתבע נמצאו נכונים, שכן התובע הודה כי לא שילם את מלוא סכום המזונות, ומשכך מדובר בעוגמת נפש של ממש. באשר לתלונותיו של הנתבע במשטרה, קבע בית המשפט כי הן לא היו בלתי סבירות או זדוניות ונפלו בגדר תום הלב. גם טענת התובעת כי הנתבע אמר לאחרים כי ירצח אותה לא הוכחה. משכך, דחתה השופטת את תביעתו של התובע, ותחת זאת הורתה לו לשלם לנתבע 10,000 ₪ שכר טרחת עורך דין והוצאות. החלטה זו התקבלה תוך איזון בין הזכות לשם טוב לבין הזכות לחופש ביטוי, מתוך הבנה כי סכסוכים משפחתיים כרוכים פעמים רבות בביטויים טעונים רגשית.