בר"ע 1207/04

תקציר

התיק סובב סביב בית שנוי במחלוקת בשכונת דניה בחיפה, הרשום על שמו של שלמה בלבד. שלמה לקח הלוואה מהבנק בשנת 2000 והעמיד את הבית כבטוחה. מאיה, אשתו הידועה בציבור של שלמה, נישאה לו בשנת 2001 ונולדו להם שלושה ילדים משותפים, כשגם מאיה בהריון עם תאומים. שלמה עזב את הארץ ונעלם והותיר את מאיה וחמשת ילדיה בבית. הבנק פתח בהליכי עיקול בשל תשלומי משכנתא שלא שולמו, מה שהוביל את מאיה לבקש צו בית משפט שיעצור את ההליך, בטענה שהיא הבעלים של מחצית מהבית. בית המשפט קמא נעתר לבקשתה של מאיה, והוציא צו במעמד צד אחד המונע מהבנק להמשיך בביצוע העיקול, שכעת דן בו בית המשפט שלערעור. ערכאת הערעור מכירה בקושי שבפינוי מאיה וילדיה הקטנים, אך מגיעה למסקנה כי יש לבטל את החלטת בית המשפט קמא. הראיות מצביעות על כך שהבית נרכש ונרשם על שמו של שלמה לפני הקשר ביניהם, ולטענתה של מאיה כי היא הבעלים של מחצית מהבית אין הוכחה מספקת. בית המשפט מציין כי חזקת הנכסים המשותפים חלה על ידועים בציבור אך דורשת ראיות מוצקות, אשר חסרות במקרה זה. זאת ועוד, הסכם הממון, שנערך לאחר רישום המשכנתא, אינו תומך בתביעתה של מאיה, וכך גם חוק יחסי ממון בין בני זוג, הקובע הפרדת נכסים עד לסיום הנישואין. גם עמדת הבנק נשקלת, שכן הם עומדים להפסיד בשל המשכנתא שלא שולמה, והעיכוב במכירת הבית עלול להגדיל את החוב. ערכאת הערעור מחליטה כי אין להותיר את צו המניעה על כנו, ומאפשרת לבנק להטיל עיקול על המשכנתא. עם זאת, בהתחשב בנסיבותיה של מאיה, בית המשפט מורה לבנק לספק לה ולילדיה דירה שכורה עד לפסק דינו של בית המשפט קמא או להציע לה סכום חודשי של 600 דולר כדי שתוכל למצוא מקום מגורים חלופי. לבנק יש עשרה ימים לבחור באחת מהאפשרויות הללו, והפינוי מהנכס שבמחלוקת אמור להתרחש בתוך 90 יום מיום פסק הדין. את נושא הוצאות המשפט מותירה לפסק דינו של בית משפט קמא.