ק"פ 16/06

תקציר

הנאשם הואשם בהפרת חוק הגנת הפרטיות וחוק איסור לשון הרע בכך שמסר פרטים על עברו הפלילי של המתלונן. מהעובדות עולה כי הנתבע ובתה של המתלוננת היו בעלים משותפים של חברה ונתבעו יחד. במסגרת ההליך האזרחי הגיש הנאשם, עורך דין במקצועו, בקשה להוסיף את עברו של המתלונן בהרשעות פליליות כראיה. הנאשם צירף לבקשה את כתב ההרשעה. המתלוננת טענה כי הנאשם הפיץ את פרטי עברו הפלילי לקרובי משפחה, לבית המשפט ולעורכי הדין המעורבים בתיק האזרחי, לרבות אלה המייצגים את בתה של המתלוננת, בחוסר תום לב. הנתבע טען כי פעל במסגרת החוק, וכחלק מחובותיו החוקיות כנתבע בתיק אזרחי. השופט קבע כי המתלונן לא הצליח להוכיח שהנאשם הפיץ פרטים על עברו הפלילי לקרובי משפחה. כתב ההרשעה נמסר לנאשם על ידי התובע הראשי של סניף אשדוד, אשר טעה בכך שמסר לו אותו, למרות שלא הושג במרמה. השופט הדגיש כי יבסס את הכרעתו רק על עובדות כתב האישום והראיות שהוצגו, תוך התעלמות מטענות ומסמכים נוספים שהציגו הצדדים שאינם קשורים לתיק הנדון. השופט קבע כי מעשיו של הנתבע חוסים תחת חוק איסור לשון הרע, כפי שנאמרו במהלך דיון משפטי. מטרת החוק היא לאפשר לבעלי דין ולבאי כוחם לנהל את ענייניהם המשפטיים בחופשיות ללא חשש מהשלכות משפטיות. למרות שהרשעתה של המתלוננת נמחקה, השופט קבע כי לא מדובר במחיקה מוחלטת וכי על הנאשם מוטלת חובה מקצועית כבעל דין לפעול כפי שפעל. זאת ועוד, חוק הגנת הפרטיות אינו מציל את המתלונן, שכן הנאשם קיבל את המידע משוטר בעקבות פנייה ישירה, ולא במרמה. בסופו של דבר, השופט החליט כי האישום נגד הנאשם לא הוכח אפילו למראית עין, ולכן זיכה אותו מכל האישומים. שני הצדדים שמרו לעצמם את הזכות לערער על פסק הדין.