דב"ע מו/20 - 2

תקציר

פסק הדין הנדון עוסק בערעור על פסק דין שקבע כי חוק שעות עבודה ומנוחה (1951) אינו חל על המערערת, שהועסקה כ"עוזרת מפקח אזורי" על ידי המשיב במשך ארבעה חודשים. החלטת בית הדין האזורי התבססה על שני טעמים: ראשית, המערער מילא תפקיד ניהולי ושנית, עבודתו דרשה מידה מיוחדת של אמון אישי. בית הדין הארצי לעבודה הסכים עם החלטת הערכאה הנמוכה יותר, והדגיש כי תפקידה של המערערת כרוך בפיקוח על עבודתם של שומרים ועובדי ניקיון רבים באתרים שונים בנתניה. אחריות זו השתרעה על כל שעות היממה והיה מצופה מהמערערת לפתור את הסוגיות ככל שהתעוררו, דבר המצביע על מידה מיוחדת של אמון מצד המשיב. יתר על כן, בית הדין הדגיש כי עבודתו של המערער נעשתה פעמים רבות מחוץ לחצרי המשיב, ולכן הפיקוח על שעות עבודתו אינו מעשי. מכשיר הקשר שנשא עמו המערער נועד לשמירת קשר ולא למעקב אחר שעות עבודתו. בית הדין נתן משקל גם לכך שהמערער לא תבע תשלום שעות נוספות במהלך עבודתו, והציע הסכם ל"שכר כולל" ללא שעות נוספות. בסופו של דבר, דחה בית הדין לעבודה את הערעור, אישר את פסק דינו של בית הדין האזורי והורה למערערת לכסות את הוצאותיו המשפטיות של המשיב. ההחלטה התקבלה על יסוד עובדות המקרה שאינן שנויות במחלוקת, מה שהוביל את בית המשפט למסקנה כי המערערת החזיקה במשרת אמון ואינה כפופה לחוק שעות עבודה ומנוחה.