ת"א 43201-10-14

תקציר

התובעת, עירייה, תבעה את הנתבעת לפיצויי הפקעה לאחר שזו ביצעה עבודות מסוימות בדרך שבבעלותה של התובעת. התובעת טענה כי רכשה זכויות קנייניות במקרקעין הנדונים וכי עבודותיה של הנתבעת במקרקעין מהוות פגיעה חמורה בזכות זו עליה יש לפצותה. הנתבעת, לעומת זאת, טענה כי לא נגרם לתובע כל נזק כתוצאה מההפקעה, וכי העבודות שבוצעו תואמות את מטרת הדרך הן לפני ההפקעה והן לאחריה. זאת ועוד, הנתבעת טענה כי התובעת הייתה אמורה לבצע את העבודות בעצמה, וכי התובעת אף ויתרה על פיצויי הפקעה בעניין זה. בית המשפט קבע כי התובע לא הוכיח כל נזק שנגרם כתוצאה מההפקעה. נמצא כי הדרך הנדונה היא דרך עירונית הן לפני ההפקעה והן לאחריה, וכי העבודות שבוצעו על ידי הנתבעת תאמו את ייעודו של הכביש וחסכו מהתובעת את הצורך לבצען בעצמה. מאחר שהתובע לא יכול היה לעשות כל שימוש אחר בכביש והמשיך ליהנות ממנו לאחר ההפקעה, ולאור עקרון תום הלב, הגיע בית המשפט למסקנה כי תביעת התובע לפיצויי הפקעה נעדרת שחר. בית המשפט הדגיש כי תכליתם של פיצויי ההפקעה היא להשיב את הצד המופקע למצב בו היה מצוי אלמלא ההפקעה, ובהיעדר כל נזק, פיצוי זה לא היה מוצדק. לפיכך נדחתה התביעה, והתובע חויב לשלם לנתבעת הוצאות בסך 50,000 ₪.