ת"א 25991-10-10

תקציר

התובע, שלכאורה מתגורר ומשתמש בקרקע מאז שנת 1968, ביקש פסק דין הצהרתי לזכות קניינית במקרקעין והיתר בלתי חוזר להשתמש בה כדייר מוגן, בצירוף צו מניעה האוסר על פינויו. מנגד, מינהל מקרקעי ישראל, המנהל קרקעות בבעלות המדינה, טען כי התובע הוא פולש וביקש את פינויו ואת הריסת כל המבנים בקרקע. בית המשפט מצא כי טענות התובע סותרות וכי הוא לא הביא ראיות מספיקות לתמיכה בטענותיו. נפסק כי הקרקע הייתה בבעלות המדינה ומוסדרת, והתובע לא החזיק בה מספיק זמן כדי לטעון לחזקה שלילית. יתר על כן, בית המשפט מצא כי התובעת לא הוכיחה קיומו של רישיון מכללא או בלתי חוזר לשימוש במקרקעין, מה גם שהנתבעת לא הייתה מודעת לעיסוקו של התובע. בית המשפט דחה גם את תביעת התובעת לפיצוי בגין השקעות שבוצעו בקרקע, שכן לא היה הסכם לפיצוי, והתובעת לא שילמה דמי חכירה כלשהם. לפיכך, פסק בית המשפט לטובת הנתבע, הורה על פינוי התובע ואסר עליו להשתמש במקרקעין. הפינוי נקבע ליום 10.12.2012, והתובע חויב לשלם לנתבע את הוצאותיו, לרבות שכ"ט עורך דין, בסך 8,000 ₪.