סע"ש 44859-01-14

תקציר

התובע, רופא במקצועו, עבד אצל הנתבעת – המוסד לביטוח לאומי – כשכיר משנת 1992 ועד לפיטוריו בפברואר 2000. מיד לאחר פיטוריו המשיך התובע לעבוד אצל הנתבעת כיועצת עצמאית. התובע טען כי יחסיו עם הנתבעת לאורך כל התקופה שבין 1992 ל-2013 היו של עובד, ולכן הוא זכאי להטבות עובדים כגון פיצויי פיטורים, פדיון חופשה שנתית, דמי חגים ודמי הבראה. בית הדין הסכים עם טענת התובעת וקבע כי בין הצדדים התקיימו יחסי עובד-מעביד לאורך כל התקופה שבין יולי 1992 לנובמבר 2013. הקביעה התבססה על הפעלת מבחנים שונים לבחינת קיומה של מערכת יחסים כזו. עוד קבע בית הדין כי הנתבעת התנהלה בתום לב כאשר החליטה להתקשר עם התובע כעצמאי בעקבות פיטוריו כשכיר, שכן הדבר הוגבל על ידי הוראה שמנעה העסקת רופאים מעל גיל 70. באשר לתביעת הנתבע לקיזוז והשבת ההפרש בין עלות העסקתו של התובע כשכיר לבין התמורה ששולמה לו כעצמאי, קבע בית המשפט כי הנתבע לא עמד בנטל ההוכחה. לפיכך, נדחתה תביעת הנתבע לקיזוז והשבת. עוד קבע בית הדין כי תוספות הכוננות וה-27 ששולמו לתובעת אינן חלק מהשכר הקובע לצורך חישוב פיצויי הפיטורים, שכן הן לא נכללו ברכיבי השכר הקובעים המוגדרים בהסכמים הקיבוציים הרלוונטיים. עם זאת, יש לחשב את פיצויי הפיטורים המגיעים לתובע לפי שכרו האחרון לפני ניתוק יחסי העבודה, קרי נובמבר 2013. עוד קבע בית המשפט כי התובעת זכאית לפדיון חופשה שנתית, דמי חגים ודמי הבראה. עם זאת, נדחו תביעותיה של התובעת לפיצויים בגין פיטורים שלא כדין והפרת חוק שוויון הזדמנויות בעבודה. הנתבעת חויבה לשלם לתובע 208,171 ₪ הטבות לעובדים, וכן 20,000 ₪ הוצאות משפט ושכ"ט עורכי דין.