בע"מ 5823/19

תקציר

המקרה שלפנינו עוסק בסכסוך בין בני זוג גרושים על המשמורת וזכויות הסדרי הראייה של ילדם הקטין. המבקשת, אמו של הילד, עברה ממרכז הארץ צפונה, ופרידתם של בני הזוג התרחשה זמן קצר לאחר שנכנסה להריון. בית המשפט לענייני משפחה נתן מספר החלטות בנוגע לזמני השהייה של הילד עם כל אחד מההורים, תוך התחשבות בהמלצות מחלקת הרווחה ובמטרה לאזן בין האינטרסים של כל הצדדים המעורבים, ובראשם טובת הילד. האם ערערה על החלטות אלה בבית המשפט המחוזי, שנדחו, וכעת היא מביאה את התיק לבית המשפט העליון. שופט בית המשפט העליון מגיע למסקנה כי הבקשה אינה מעוררת שאלות משפטיות כלשהן מעבר לאינטרסים של הצדדים או מצדיקה דיון נוסף, ולכן הערעור אינו מתקבל. השופטת מציינת את הקושי ליתן משקל להחלטתה של האם להתגורר בצפון הארץ ואת הסיבוכים הנובעים מכך בקביעת זכויות הביקור. הם מדגישים כי טובת הילד היא השיקול הראשון במעלה בעניינים אלה וכי יש לחלק את הנטל המעשי באופן שוויוני. השופט מסכים עם החלטות הערכאות הקודמות, ואינו מוצא טעם להמשיך ולחקור את הנושא בערעור, במיוחד לאור התנהלות הצדדים והשתלשלות האירועים. השופטת מעודדת את שני ההורים לקיים דיאלוג ישיר ולהגיע לפתרונות גמישים לטובת ילדם ומציעה כי כל בקשה עתידית לדיון חוזר בזכויות הראייה תופנה לבית המשפט לענייני משפחה. הבקשה נדחית, ושני הצדדים אחראים להוצאות המשפטיות שלהם.