ע"א 1153/95

תקציר

המערער, כחי לשנה, תבע את המשיבים לחייבם לרשום נכס מקרקעין על שמו, הממוקם במגדל שבנו, על פי הסכם ביניהם. הוא גם ביקש לקבל בחזרה את עלויות השלמת הנכס ותבע פיצוי בגין עוגמת נפש. הנכס נמכר ללישנה במחיר נמוך בהרבה משווי השוק שלו, והיתרה נחשבת כבונוס ממעסיקו, שהמשיבים הם חברות בנות שלו. המשיבים לא צירפו מפרט להסכם המכר. בית המשפט המחוזי דחה את כל טענותיו של לישנה, למעט הדרישה לרשום את הנכס על שמו, ולישנה ערער. בית המשפט העליון דחה את ערעורה של לישנה, בקובעו כי המשיבים מילאו את התחייבויותיהם על פי ההסכם. נפסק כי חובת המשיבים הייתה למסור ללישנה שטח בנוי, מבלי לגמור או להכשיר אותו לשימוש משרדי, וכי עבודות הגמר ועבודות הבנייה האחרות אינן חלק מחובותיהם. באשר להיעדר שירותים בנכס, כגון שירותים, קבע בית המשפט כי המשיבים פטורים מחובה זו בשל קשיים הנדסיים, וממילא לא נגרם ללישנה כל נזק. עוד קבע בית המשפט כי הנכס שנמסר ללישנה הוא זה שהובטח לו, וכי הוא נמסר תוך זמן סביר. כמו כן, בית המשפט קבע כי דמי הניהול שנגבו מלישנה היו מוצדקים, כי החניון לא היה חלק מהרכוש המשותף, וכי אי תפקודן של המעליות בעת מסירת הנכס נמסר ללישנה מראש. לבסוף הורה בית המשפט למשיבים לרשום את הנכס על שמה של לישנה, דבר שהסכימו לעשות. השופט טירקל, במתן פסק הדין, קבע כי מדובר במכירה ולא במתנה, בניגוד לקביעתו של בית המשפט המחוזי, אך אין לכך השפעה על התוצאה. השופטות שטרסברג-כהן ובייניש הסכימו עם דחיית הערעור, אך לא החליטו על מהות העסקה.