ת"א 49721-05-20

תקציר

התובע, עובד עירייה האחראי על מחלקת הנוער, הגיש תביעה נגד הנתבע בגין לשון הרע לפי חוק איסור לשון הרע. התובעת צירפה לתביעתה פרסומים בלתי קריאים שונים, תוך התייחסות אליהם בדרך כלל מבלי לציין אילו ביטויים מהווים לשון הרע ובגינו היא תובעת פיצויים. התביעה חסרה בהירות ופירוט, מנעה מהנתבע להבין מפני מה עליו להתגונן והקשתה על בית המשפט לפסוק. הפרסומים התייחסו לפעילותה הציבורית של התובעת והעלו חשש להתנהלותה, לרבות מעורבות פוליטית אפשרית וניצול מעמדה לרעה. בית המשפט בחן את הפרסומים ומצא כי חלקם לא התייחסו ספציפית לתובע וחלקם היוו הבעת דעה המוגנת בחוק. בעוד שחלק מהפרסומים היוו לשון הרע, הנתבע הצליח לבסס את הגנת תום הלב ואת ההגנה של הבעת דעה על התנהלותו של התובע בתפקיד ציבורי. הימנעותה של התובעת מלזהות באופן ספציפי את הביטויים המכפישים ולכמת את תביעתה הביאה לדחיית התביעה. בנוסף, חוסר הבהירות של התובעת ואי מתן הסברים מספקים לחששותיה של הנתבעת חיזקו את קביעת תום הלב מצד הנתבעת. בית המשפט הדגיש את חשיבותו של חופש הביטוי, במיוחד בחברה דמוקרטית, והזהיר מפני שימוש בדיני לשון הרע כדי להחניק ביקורת ציבורית לגיטימית על אישי ציבור. ככלל, הנסיבות הצדיקו את הבעת חששו של הנתבע מהתנהלות התובעת, והביאו את בית המשפט לדחות את התביעה מבלי לפסוק הוצאות למי מהצדדים, ולהכיר בזכות לערער על ההחלטה.