ת"פ 231/03

תקציר

הנאשם הואשם במספר עבירות תנועה, ביניהן הריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין, לאחר תאונת דרכים הקשורה לאלכוהול בה נהרג אדם אחד ונפצע אחר. התביעה טענה כי הנאשם איבד שליטה על רכבו משום שנהג תחת השפעת אלכוהול והיה תשוש, ואילו הנאשם טען כי הוא סונוור מפנסי רכב מתקרב וגרם לו לסטות מהכביש. השופט בחן ביסודיות את הראיות שהציגו הצדדים. באשר לכמות האלכוהול שצרך הנאשם, מצאה השופטת כי טענת הנאשם כי צרך חצי ליטר בירה וכמות קטנה של משקה אלכוהולי נוסף הינה אמינה ועולה בקנה אחד עם הדו"ח הטוקסיקולוגי. מהדו"ח עולה כי בעת נטילת הדגימה היו בידי הנאשם 30 מיליגרם אלכוהול לכל 100 מיליליטר דם, ועד מומחה העריך כי רמת האלכוהול בדמו של הנאשם בעת התאונה הייתה ככל הנראה כ-40 מיליגרם, המצוי בגבול החוקי. השופט ציין כי עדותו של הנאשם הייתה עקבית לאורך כל החקירות וההליכים בבית המשפט ונתמכה בעדויות נוספות. השופט בחן גם את טענת הנאשם כי הוא סונוור מרכב מתקרב ומצא אותה אמינה. הנאשם והנוסע במושב הקדמי ציינו שניהם כי רכב שעבר בכיוון ההפוך סינוור את הנאשם רגע לפני שנכנס לעיקול חד, וגרם לו לסטות לשולי הכביש הימניים. השופט מצא את עדויותיהם משכנעות ונתמכות בראיות, ואילו עדויותיהם של עדים אחרים, שטענו כי לא נכח רכב נוסף על הכביש, אינן עקביות ומגמתיות. כמו כן, השופטת ניתחה את סוגיית עייפותו של הנאשם, וקיבלה את טענת הנאשם כי הוא אינו עייף וחש מסוגל לנהוג. השופט הגיע למסקנה כי התביעה לא הצליחה להוכיח כי התאונה נגרמה כתוצאה מעייפותו של הנאשם. בהתבסס על הממצאים, קבע השופט כי נהיגתו של הנתבע היוותה רשלנות, אך לא רשלנות רבתי. היסוד הפיזי של עבירת ההריגה היה קיים, אך היסוד הנפשי, הדורש פזיזות, לא היה. השופט הסביר כי התנהגותו של הנאשם, אף שהייתה רשלנית, לא העידה על מודעות לסכנה או על חוסר אכפתיות מהתוצאה. במקום זאת, ההרשעה הראויה הייתה בעבירה של גרימת מוות ברשלנות לפי סעיף 304 לחוק העונשין וסעיף 64 לפקודת התעבורה. לפיכך, זיכה השופט את הנאשם מעבירת הריגה ונהיגה בחוסר זהירות, אך מצא אותו אשם בגרימת מוות ברשלנות, גרימת חבלה לאדם ולרכוש, נהיגה במצב העלול לסכן עוברי אורח וסטייה מנתיב הנסיעה. פסק הדין ניתן בנוכחות בא כוח התביעה וההגנה.