ע"פ 3/49

תקציר

פסק הדין נסוב סביב ערעור וערעור שכנגד על פסק דין של בית המשפט המחוזי בחיפה בעניין אישומי שוד וניסיון שוד נגד שני משיבים לפי סעיפים 288(1) ו-(2) לפקודת חוק העונשין, 1936. עיקר המחלוקת נסובה סביב הודאתו של המשיב השני, שהייתה הראיה הישירה היחידה נגדו ואותה חזר בו במהלך המשפט. הערכאה הנמוכה יותר קיבלה את ההודאה מרצון ולכן קבילה, אך זיכתה את המשיב השני, בנימוק של היעדר ראיות נוספות שיתמוכחו באמיתות ההודאה. התביעה ערערה על זיכוי זה, בטענה כי הערכאה הנמוכה יותר טעתה בחוק בכך שדרשה "הוכחה מאמתת" כתנאי מוקדם להרשעה. במקום זאת, טענה התביעה, היה על בית המשפט לבחון את אמיתות ההודאה באמצעים אחרים, כגון בחינת העובדות שהוצגו בהודאה ובדיקה האם ניתנה לנאשם הזדמנות לבצע את העבירה. ההגנה, לעומת זאת, טענה כי ההודאה לבדה אינה מספיקה להרשעה וכי על התביעה מוטל הנטל להוכיח את שקריותה. בית המשפט, בראשות השופט חשין, הסכים עם טענת התביעה כי הערכאה הנמוכה יותר יישמה באופן שגוי את החוק בנוגע לשימוש בהודאות כראיות. היא הדגישה כי בעוד שניתן להשתמש בהודאה לצורך הרשעה, אין זה בטוח לעשות זאת רק על סמך ההודאה, ונדרשו מבחנים נוספים כדי לברר את אמיתותה. בית המשפט קיבל את הערעור, דחה את הזיכוי והחזיר את התיק לערכאה נמוכה יותר לצורך מתן גזר דין לאור שיקולים אלה.