עע"מ 2190/06

תקציר

פסק הדין מתייחס למסגרת המשפטית הישראלית בנוגע להארכת אשרות למטפלים זרים, תוך הדגשת השיקולים ההומניטריים הכרוכים בכך. מדובר במטפלת פיליפינית, המשיבה מס' 1, שטיפלה בגב' למפרט, ניצולת שואה במצב בריאותי ירוד, במשך תשעה חודשים. החוק בישראל מאפשר להאריך אשרת מטפל זר מעבר למקסימום המקובל של חמש שנים בתנאים מסוימים: העסקה רצופה אצל אותו מטופל במשך שנה לפני פקיעת האשרה וחוות דעת מקצועית הקובעת פגיעה קשה במטופל אם המטפל עוזב. המשיבה מס' 1 לא עמדה בקריטריון ההעסקה הרציפה וחרגה מתקופת שהותה החוקית. למרות זאת, בית המשפט לעניינים מנהליים העניק לה ארכה מטעמים הומניטריים, תוך מתן עדיפות לפגיעה הפוטנציאלית בגב' למפרט. עם זאת, המדינה ערערה, תוך ציון התנאים הספציפיים של המסגרת החקיקתית. בעוד השופטים רובינשטיין וברלינר הדגישו את העמידה בתנאי החקיקה המפורשים, הציעה השופטת פרוקצ'יה לבחון את הסמכות השיורית הכללית לפי סעיף 3א(ג1) לחוק במקרים הומניטריים חריגים. היא הציעה לשר הפנים לבצע הערכת מצב מחודשת, בהתחשב בתרומתו המיוחדת של המטפל לחברה. ההחלטה בסופו של דבר העדיפה את עמדת המדינה, דחתה את הארכת הוויזה של המטפל, הדגישה את חשיבותם של הליכים חוקיים והתנגדה לפרשנויות אד-הוק שעלולות לפגוע באכיפה משפטית עקבית. השופט רובינשטיין הציע תקופת מעבר של שישה חודשים כדי למצוא מטפל חלופי לגב' למפרט. פסק הדין מדגיש את המתח בין מסגרות משפטיות נוקשות לבין צרכים הומניטריים, ומדגיש את תפקידו של המחוקק בקביעת קווים מנחים ברורים תוך מתן מענה למקרים חריגים.