עמ"נ 459/04

תקציר

פסק הדין מתייחס לעתירה מנהלית בעניין תביעת פיצויים לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה. המערערים, בעליה וחוכריה של חלקת קרקע בחיפה, תבעו פיצוי בגין ירידת ערך נכסיהם בשל תכנית לא מפקעת שהגבילה את הגישה ושינתה את ייעוד הקרקע. ועדת התכנון המקומית נענתה חלקית לתביעתם, אך העוררים ערערו לוועדת הערר המחוזית. מונה שמאי מכריע, שהעריך את ירידת ערך הקרקע והציע פתרון לשיפור הגישה. ועדת הערר דחתה את השגות המערערים על החלטת השמאי, והביאה אותם להגיש ערעור מנהלי. עיקר טענותיהם של המערערים נסובו סביב אי ידיעתו הנטענת של השמאי המכריע למאפיינים המיוחדים של רכושם, הצורך בפיצוי בגין נזק כלכלי וההבחנה בין הנזק לחוכרים לבין המחזיקים. בתוך כך טען המשיב כי המערערים העלו טענות חדשות שלא הוצגו קודם לכן וכי הפיצוי לפי סעיף 197 מוגבל לירידת ערך הקרקע עצמה. השופט פסק לטובת המשיב, לא מצא טעויות משפטיות בחוות הדעת של השמאי או בהנחיות ועדת הערר ודחה את הערר. השופט אישר את הכלל לפיו על בתי המשפט לאמץ את חוות דעתו של השמאי המכריע בהיעדר נסיבות מיוחדות או טעויות, וקבע כי הפיצוי לפי סעיף 197 הוא אובייקטיבי וקשור לנכסי הקרקע, ולא נזק סובייקטיבי למחזיק הנוכחי. גם הנזק הכלכלי והנזק לחוכרים נמצאו כבלתי ניתנים לפיצוי לפי סעיף זה. משכך, נדחה הערעור, והמערערים חויבו לשלם הוצאות למשיב.