תמ"ש 22245/95

תקציר

פסק דין זה מתייחס לתביעה לדמי שימוש בדירה משותפת בין בן זוג לשעבר לבין תובע. התביעה הוגשה על ידי התובעת, שעזבה את בית הנישואין בשנת 1993 והתגרשה מהנתבע בשנת 1999. התביעה התייחסה לתקופה שבין 1993 ל-2000, בדרישה לדמי שימוש עבור התקופה בה התובע לא התגורר בדירה. השופטת סיכמה את המסגרת הנורמטיבית לדמי שימוש בין בני זוג, והתוותה שבעה כללים המנחים סוגיה זו. אלה כוללים את הצורך במניעה למגוריו של בן הזוג השני, ואת הגורם המונע, בהיותו בן הזוג שהמשיך להתגורר בדירה. דמי שימוש אינם חלים כאשר בן זוג עוזב מרצונו את בית המשפחה. בנוסף, אם בן הזוג שנותר בדירה זכאי למזונות, אין חובת דמי שימוש, שכן הדבר יתאזן על ידי תביעת המזונות. השפעת דיני המשפחה על דיני הרכוש נפסקת גם היא לאחר שהדין הדתי קובע כי קיימת מניעה לחיות יחד לאחר הגירושין. דמי שימוש אינם חלים גם כאשר אחד מבני הזוג מורחק מהבית באמצעות צו הגנה, או כאשר קיים ויתור על העמלות, במפורש או בהתנהגות. כמו כן, אם בן זוג משתמש בטענת דמי השימוש בהליכי מזונות להגדלת הוצאות, ניתן למנוע ממנו לתבוע דמי שימוש. במקרה הנוכחי, השופט מצא כי התובע לא עמד בנטל השכנוע המוטל עליו כי קיימת מניעה למגוריו בדירת המשפחה, וכי מניעה זו נגרמה על ידי הנתבע. אכן, מהראיות עולה כי לתובע היה בן זוג לחיים בתקופה המדוברת והוא הצהיר כי עזיבתו את הבית הייתה מרצון. זאת ועוד, הנתבעת ציינה כי אינה מתנגדת לחזרתו של התובע. התביעה הוגשה שלוש שנים לאחר הגירושין, מה שהקשה על מתן עדויות ברורות, והשופטת נתנה משקל רב יותר למסמכים עכשוויים. משכך, נדחתה התביעה לדמי שימוש בשנים 1993-1999. עם זאת, על פי הסכם קודם, דמי השימוש מיום הגירושין ועד דצמבר 2000 יעמדו בעינם. עוד קבע השופט כי ניתן לפרסם את פסק הדין ללא שמות הצדדים.