דנ"א 7984/02

תקציר

פסק הדין נסוב סביב סכסוך רכוש בעקבות מותה של פנינה זוריאנו. צוריאנו העניקה מחצית מרכושה במתנה לשני בניה, אהרן ואברהם, וכן חתמה על צוואה שבה הורישה להם את כל רכושה, ובכך נישלה את ארבע בנותיה. בת אחת, אביבה, תבעה בהצלחה להכריז על המתנה כבטלה. אהרון ערער על החלטה זו, אך אז הגיע להסכם פשרה עם אביבה, בו הכיר במתנה במחצית הנכס ודחה את בקשתו לביצוע הצוואה בתמורה להסדר כספי. בית המשפט אישר הסכם זה. לאחר מכן התגלעה מחלוקת בין יורשיו של זוריאנו בנוגע להיקף עזבונה. אהרון ואביבה טענו כי הוא כולל רק מחצית מהנכס, ואילו אברהם ושלושת העותרים טענו כי העיזבון צריך לכלול את כולו. בית המשפט המחוזי פסק לטובת האחרון, והוביל את אהרון לערער לבית המשפט העליון, שקיבל את ערעורו. דעת הרוב, שניתנה על ידי השופטת דורנר ואליה הצטרפה השופטת זועבי, קבעה כי העותרים נבדלים מבחינה משפטית מפסק הדין הראשון לביטול וכי הנסיבות אינן מצדיקות חריגה מהכלל לפיו פסק דין מחייב רק את הצדדים המעורבים בו. גם השופטת דורנר ראתה בטענת העותרים טענת השתק פוגענית ופסקה לטובת אהרון ואביבה. השופטת ביניש נתנה חוות דעת חולקת, וטענה כי יש לאפשר לעותרים ליהנות מפסק הדין לביטול וכי ניתן לבטל את ויתורו של אהרן על בקשתו לקיים את הצוואה. היא לא ראתה השתק נגד אהרן בשאלת תוקפה של המתנה. עם זאת, מאחר שאהרון ואביבה הגיעו לפשרה, הציעה השופטת ביניש לקיים את הצוואה המקורית. העותרים הגישו בקשה לדיון נוסף בפני בית המשפט העליון, שנדחתה, ובכך חיזקה את הקביעה הקודמת לפיה רק מחצית מרכושה של צוריאנו שייך לעיזבונה. פסק הדין לא קבע פסיקה חדשה, אלא התבסס על נסיבותיו הספציפיות של המקרה. גם טענות העותרים לא צלחו, והשופט דחה את עתירתם מבלי לפסוק הוצאות למי מהצדדים.