פר"ק 9450-09-12

תקציר

המערער, עובד חברה בהסדר נושים, ערער על החלטת נאמן החברה הדוחה את תביעת החוב שלו לפיצויי פיטורים, הודעה מוקדמת והטבות אחרות בגין סיום העסקה, הן בשל איחור בהגשה והן בשל חוסר צדק. הנאמן טען כי המערער החמיץ את המועד האחרון להגשת תביעתו וכי תביעתו נעדרת שחר משום שלא היה זכאי לפיצויי פיטורים עם סיום העסקתו. בית המשפט קיבל את הערעור בחלקו, וקבע כי יש להגיש לנאמן מחדש את תביעת החוב של המערערת בעניין פיצויי פיטורים, הודעה מוקדמת, יתרת שכר ופדיון חופשה שנתית – למעט רכיב פיצויי הפיטורים – לעיון הנאמן. בית המשפט האריך את המועד האחרון להגשת תביעת החוב למועד הגשתה בפועל, ומצא כי הנאמן היה מודע לתביעת המערערת ולא דחה אותה פורמלית קודם לכן. זאת ועוד, דחה בית המשפט את טענת הנאמן כי המערערת איחרה בהגשת ערעור זה, בהתחשב בנסיבות העניין ובעובדה שגם הנאמן השיב לבקשת המערער לגופו של עניין. עם זאת, בית המשפט קבע אחרת ביחס לסכומים שנצברו על שם המערערת בחברת כלל חברה לביטוח בע"מ. בית הדין קבע, כי כספים אלה, השווים לפיצויי פיטורים, יועברו למערערת, אלא אם כן יוכל הנאמן להביא ראיות לכך שהמערער לא היה זכאי לפיצויי פיטורים עם סיום העסקתו. בית הדין הדגיש כי מטרת פיצויי הפיטורים היא להגן על תגמולי העובדים, ולא די בטענת הנאמן כי המערערת אינה זכאית לפיצויי פיטורים. במקום זאת, יש להסדיר את העניין בבית הדין לעבודה, שלו סמכות לדון בנושאים אלה. שני הצדדים חויבו לשאת בהוצאותיהם, והנאמן נעודד לשקול מחדש את עמדתו ביחס לסכומי חברת הביטוח. פסק הדין ניתן בהיעדרם של שני הצדדים ומיום 10.1.2013.