עמ"ש 16843-09-21

תקציר

פסק הדין דן במורכבות סביב בקשה לשימוש בזרעו של אדם שנפטר לצורך הולדת צאצאיו לאחר מותו, במקרה זה, אחותו של המנוח ובעלה המבקשים לגדל את הילד. בית המשפט מכיר אמנם בכנות רצונה של המשפחה להגשים את רצונו של המנוח, אך מדגיש כי פסק דינו של בית משפט קמא אינו יכול לעמוד, שכן הוא סותר את הדינים המקובלים המסדירים הורות, אימוץ ופונדקאות בישראל. פסק הדין מדגיש את המסגרת המשפטית הישראלית הנוכחית, המכירה רק בארבעה עמודי תווך של הורות: זיקה גנטית, זיקה פיזיולוגית, אימוץ וזיקה לזיקה. מאחר שלמשיבים אין קשר גנטי ופיזיולוגי לילד הפוטנציאלי, לא ניתן לקיים את פסק הדין הקיים בגבולות החקיקה הקיימת. זאת ועוד, פסק הדין דן בהשלכות פסק דינו של בית משפט קמא על עקרון הפרדת הרשויות, תוך הדגשה כי בית המשפט אינו יכול לקבוע את טובתו של קטין תיאורטי שטרם נולד. פסק הדין מתייחס גם לרצונו של המנוח, מכיר בחשיבותו אך מבהיר כי אין בו כדי לגבור על היעדר הוראות חוק המתירות פעולה כזו. בסופו של דבר, הערעור מתקבל, ופסק דינו של בית משפט קמא נדחק על כנו, תוך השארת הדלת פתוחה בפני המחוקק להתמודד עם סוגיה מורכבת זו באמצעות הליכי חקיקה תקינים.