ת"א 25036-06-10

תקציר

מדובר בפסק דין בתביעה אזרחית שבה תבעה התובעת, אישה שעלתה לישראל מאוזבקיסטן בשנת 1991, נזקים נפשיים כתוצאה מתאונת אוטובוס בשנת 2008 בה נהרג בנה בן החמש. התובעת טוענת כי נגרם לה נזק נפשי חמור לאחר שהייתה עדה למותו של בנה והשתתפה בניסיון הכושל להצילו. היא ציינה את נהג האוטובוס ואת המבטחת שלו כנתבעים. אין מחלוקת על החבות, והנתבעים כבר פיצו את יורשי הבן המנוח. השופט מתייחס תחילה למספר שאלות פרוצדורליות וראייתיות. היא דוחה את בקשת התובעת לפסול את עדותו של חוקר פרטי שצילם בחשאי את התובעת מבצעת טיפולי יופי בביתה. השופטת קובעת כי מעשיו של החוקר לא פגעו בזכותה של התובעת לפרטיות, שכן התובעת השתמשה מדי פעם בביתה למטרות עסקיות. לאחר מכן, השופט דוחה את בקשת התובע לבצע בדיקת MMPI (מהימנות), וקובע כי תוצאותיה של בדיקה כזו לא ישפיעו על פסק הדין. עוד קובע השופט כי כל הפרה של חוק החוקרים הפרטיים ושירותי השמירה על ידי החוקר אינה מצדיקה פסילת ראיותיו, וכי מהימנותו של התובע מוטלת בספק בכל מקרה. לגופו של עניין, על השופט להחליט האם התובע זכאי לפיצוי בגין נזקים נפשיים כ"נפגע ישיר" או "נפגע עקיף" של התאונה. נפגעים ישירים, המגיעים להם פיצוי מלא, מוגדרים כמי שיש להם קשר הדוק עם הנפגע העיקרי וסובלים מליקוי שכלי חמור כתוצאה מהתאונה. נפגעים עקיפים, החייבים בפיצוי מופחת, חייבים לעמוד בארבעה תנאים: 1. עליהם להיות קרובי משפחה מדרגה ראשונה של הנפגע העיקרי; 2. הם היו חייבים להיות נוכחים בזירת התאונה והיו עדים לה; 3. חייבת להיות קרבה בזמן או במקום בין הנזק העקיף שנגרם להם לבין הנזק הישיר; ו-4. הם חייבים לסבול מליקוי נפשי חמור המגיע לכדי מחלת נפש או הפרעה. השופט קובע כי התובעת עמדה בשלושת התנאים הראשונים אך לא ברביעי, שכן הליקוי הנפשי שלה אינו חמור דיו כדי להצדיק פיצוי כנפגעת עקיפה. לאחר מכן השופט בוחן האם התובע זכאי לפיצוי כנפגע ישיר. היא מוצאת כי התובעת ביססה תשתית עובדתית לטענה זו, שכן היא טענה בטיעוניה כי נגרם לה נזק במהלך ניסיון החילוץ. עם זאת, השופטת קובעת כי התובעת לא הוכיחה קשר סיבתי בין התאונה לבין נזקה הנפשי, שכן הראיות הרפואיות שהציגה ייחסו את נזקה אך ורק למות בנה. כמו כן, הערכת המומחה הפסיכיאטרית לא קבעה כי התובע סבל מליקוי שכלי חמור כתוצאה מניסיון ההצלה. לפיכך, מסקנת השופטת היא כי נזקיה הנפשיים של התובעת נבעו אך ורק ממעמדה כנפגעת עקיפה ולא כנפגעת ישירה. מאחר שהתובעת לא הוכיחה ליקוי שכלי חמור, היא אינה זכאית לפיצוי בגין נזק נפשי, והשופט פוסק לה רק 20,000 ₪ עבור הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה.