עמ"ש 38753-06-19

תקציר

פסק הדין המדובר הוא דחיית ערעורה של אישה לביטול הסכם ממון שנערך בינה לבין בעלה במהלך נישואיהם. ההסכם, שאושר על ידי שופט, התווה משטר הפרדת רכוש לפיו תקבל המערערת שווי של מחצית מדירה הרשומה על שם בעלה. המערערת ניסתה להביא לביטול ההסכם בנימוק שלא הוסכם עליו באמת, ותנאיו גרועים באופן בלתי סביר מהמקובל. עוד טענה כי בעלה רימה אותה וכפה עליה לחתום עליו. עם זאת, בית המשפט מצא כי המערערת לא עמדה בנטל ההוכחה הנדרש בגין טענות אלה, וכי ההסכם תקף. בנוסף, טענה המערערת כי יש להיות זכאית לדמי מזונות מבעלה, שגם אותם דחה בית המשפט על סמך תנאי ההסכם, בו ויתרה על כל טענה כזו. השופטים שדנו בתיק הדגישו את חזקת התוקף המוקנית להסכמים כאלה ואת הנטל הכבד המוטל על העותר לבטלם. הם הסכימו עם קביעתו של בית משפט קמא כי המערערת לא הציגה ראיות מספיקות המצדיקות את ביטול ההסכם, וכי טענותיה בדבר הטעיה והכפייה לא הוכחו. זאת ועוד, בית המשפט קבע כי גילוי פגמים אפשריים בהסכם על ידי המערערת אירע שנים לפני שניסתה לבטלו, כלומר חרגה ממגבלת הזמן הסבירה לביטולו. באשר למזונות, אישר בית המשפט קמא את דחיית התביעה, תוך שהוא מדגיש כי המערערת ויתרה במפורש על זכויות נוספות מעבר לאלה המפורטות בהסכם, וכי אין ביכולתה לבקש כעת לקבל את טובת ההנאה שבהסכם תוך דרישת תשלומים נוספים. השופטים הגיעו למסקנה כי יש לכבד את ההסכם, במיוחד בהינתן אישורו השיפוטי, ודחו את הערעור על הסף.