ת"פ 52875-09-16

תקציר

בית המשפט מצא כי קיימות די ראיות המצביעות על כך שנאשם 1 הגיש דיווחים כוזבים במתכוון לרשויות המס על מנת להעלים מס. מהראיות עולה כי נאשם 1, עורך דין במקצועו, טיפל בשתי עסקאות נדל"ן משמעותיות עבור נאשם 2, חמותו, בתוך פרק זמן קצר. הוא גם הכין את חוזי המכר ודיווח על העסקאות לרשויות המס. טיבן של עסקאות אלה, סמיכותן בזמן ומעורבותו הפעילה של נאשם 1 הצביעו על כוונה להעלים מס ולא על טעות תמימה. זאת ועוד, בית המשפט מצא כי מבנה טופס הדיווח אינו מאפשר לנתבע 1 לשכוח עסקה קודמת. הטפסים הכילו שאלות חוזרות ונשנות על מכירות קודמות, אשר הקשו להאמין כי נאשם 1 באמת שכח את הפרטים. בנוסף, לנאשם 1 היה עניין אישי במכירות, שכן הן השפיעו על מצבה הכלכלי של חמותו, והוא עמד להרוויח באופן אישי מהעסקאות. בית המשפט גם הטיל ספק בטענתו של נאשם 1 כי הוא היה נתון בלחץ משמעותי עקב טרגדיות משפחתיות והלחץ שהפעיל נאשם 2. טענת הדחק לא הייתה עקבית ונעדרה ראיות חיצוניות. בית המשפט ציין כי הלחץ הנטען פסק זמן קצר לאחר המכירה, אך הנתבעת 1 עדיין הגישה דוחות שגויים. באשר לנאשמת 2 מצא בית המשפט כי אף שהראיות תומכות באישומים נגדה, קיים ספק סביר באשר להבנתה את השלכות המס של ההצהרות עליהן חתמה. בית המשפט הדגיש את נסיבותיו הייחודיות של המקרה, לרבות יחסיה האישיים של נאשמת 2 עם נאשם 1, חוסר ידיעתה המשפטית ואמונה בה בו. לפיכך, זיכה בית המשפט את נאשם 2 מהאישום הראשון מחמת ספק סביר. האישום השני נגד נאשמת 2 נגע להשמטת הכנסות מדמי שכירות מדו"חות המס שלה. בית המשפט מצא כי אישום זה הוכח, שכן הנתבעת 2 לא דיווחה על הכנסות מהשכרת נכסים בשנים 2007-2011, והשמיטה הכנסות חלקית בדו"ח שלה משנת 2011. לנאשמת 2 לא היה הסבר משכנע להשמטה זו, וניסיונה להעביר את האשמה לרואה חשבון לא נתמך. משכך, הרשיע בית המשפט את נאשם 2 באישום השני לפי סעיפים 220(5) ו-220(1) לפקודת מס הכנסה.