רע"פ 2915/13

תקציר

פסק הדין הנדון הוא פרי סכסוך בין המבקש, שעל נכסיו ברמת גן בוצעו עבודות בנייה בלתי מורשות, לבין המשיב, המסתמן כגוף מוניציפלי או שלטון מקומי. המבקש עמד בפני אישומים רבים הקשורים לבנייה בלתי מורשית, לרבות פתיחת חלון, בניית ממ"ד ושינוי מדרגות. בית המשפט לעניינים מקומיים הרשיע את המבקש בעבירות אלה והטיל עליו קנס בסך 50 אלף שקל וכן צו להריסת המבנים הבלתי חוקיים בתוך שנה. המבקש ערער על פסק דין זה לבית המשפט המחוזי, בטענה כי כתב האישום פסול משום שהוגש על ידי הצד הלא נכון, וכי יש להגן עליו מפני צדק בשל אכיפה בררנית. עם זאת, בית המשפט המחוזי דחה טענות אלה וקבע כי כתב האישום אכן הוגש על ידי מדינת ישראל, וכי אין ראיות לאכיפה בררנית. לאחר מכן הגיש המבקש את התביעה לבית המשפט העליון, וביקש רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי. עם זאת, בית המשפט דחה את הבקשה והסכים עם עמדת המשיב כי הסוגיות שהעלה המבקש היו ספציפיות לעניינו ואינן מייצגות עקרונות רחבים יותר או אינטרסים ציבוריים. באשר לטענת המבקש לעיוות דין עקב אכיפה בררנית, מצא בית המשפט כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי מנומק היטב ואין בו טעויות. גם סוגיית זהות המאשימה הוגדרה כפגם טכני, שאינו מצדיק סעד כלשהו. ההחלטה התבססה על דוקטרינת הבטלות היחסית, ובית המשפט ציין כי טעויות אלה אינן מצדיקות התערבות של ערכאה שלישית. ככלל, הגיע בית המשפט העליון למסקנה כי אין שיקולי צדק ייחודיים המצדיקים התערבות של ערכאה גבוהה יותר, ועל כן בקשת רשות הערעור נדחתה.