עמ"ש 1469-03-16

תקציר

עיקר המחלוקת במקרה זה נסובה סביב הבעלות על חוות לול שהוקמה במהלך נישואי המערערת והמשיב. בית משפט קמא קבע כי המערערת מחזיקה רק במחצית מהרפת, ממצא המבוסס על מספר ראיות, לרבות הסכם עם עוף עוז והתנהלותו הכוללת של המערער. ערכאת הערעור מסכימה עם החלטת בית משפט קמא, שכן היא מבוססת על בחינה מעמיקה של הראיות והטענות, והממצאים מוצדקים. השופטים מסכימים אף הם עם קביעתו של בית משפט קמא כי יש להביא בחשבון את שווי חוות העופות בעת איזון המשאבים שבין המערערת לבין המשיב בעת גירושיהם, לפי חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973. חוק זה כרוך בחלוקה שווה של נכסי בני הזוג, בניכוי כל החובות החייבים. ערכאת הערעור, לעומת זאת, חולקת על הסדר הביניים של בית משפט קמא, המחייב תשלומים חודשיים מעוף עוז למשיב עד להשלמת איזון המשאבים. בית המשפט מוצא כי דרך הפעולה הראויה היא לקבוע תחילה את שווי זכויותיו של המערער ברפת ואת הזכויות הסוציאליות הנצברות של המשיב, ולאחר מכן לאזן את המשאבים בהתאם. עוד קבעו השופטים כי המשיבה אינה זכאית לתשלומים חודשיים מעוף עוז, שכן הדבר אינו עולה בקנה אחד עם הליך איזון המשאבים, ולחברה עצמה לא הייתה הזדמנות להתגונן. זאת ועוד, בית המשפט קובע כי חובותיה של המערערת, אם היו כאלה, אינם נכללים במשוואת איזון המשאבים, שכן הוא לא הביא ראיות מספקות לקיומם ולהיקפם. התיק מוחזר לבית משפט קמא על מנת לקבוע את שווי זכויותיו של המערער ברפת ולחשב מחדש את תשלומי המזונות או המזונות, בהתחשב בנסיבות הכלכליות הנוכחיות של הצדדים. פסק הדין גם מורה למשיב לשלם למערער הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך 10,000 ש"ח, ומאפשר לפרסם את פסק הדין ללא שמות או פרטים מזהים.