ת"א 42817-09-22

תקציר

המקרה שלפנינו עוסק במחלוקת על סמכותו של בית משפט השלום לדון בתובענה נגד המבקשים, האחראים על סלילת כביש ותחזוקתו, בגין מטרד רעש לכאורה שנגרם על ידי הכביש. המבקשים ביקשו לדחות את התביעה על הסף, בטענה כי לבית המשפט אין סמכות מהותית להעניק את הסעדים המבוקשים, הנובעים מסמכויותיה השלטוניות והרגולטוריות של המדינה. הם גם העלו כמה טיעונים נלווים, בהם הצורך בהיתר בנייה ועקיפת חוקי התכנון והבנייה. המשיבים, לעומת זאת, טענו כי המבקשים אחראים באופן ישיר למטרד כהגדרתו בחוק למניעת מפגעים סביבתיים, ולפיכך לבית משפט השלום נתונה הסמכות לדון בתביעה. בהחלטתה המפורטת בחנה השופטת ביסודיות את הטענות שהוצגו ואת הפסיקה הרלוונטית. היא הסכימה עם עמדת המשיבים וקבעה כי מעשיהם של המבקשים נופלים בגדר אחריותם הישירה למטרד הנטען ואינם מהווים הפעלת סמכות שלטונית או רגולטורית. לפיכך, התביעה נגדם לא נדרשה להידון בבית המשפט לעניינים מנהליים. השופט הדגיש כי הסעד המבוקש, שהוא הסרת מטרד הרעש, מצוי בסמכותו של בית משפט השלום כמפורט בחוק למניעת מפגעים סביבתיים. כמו כן, דחתה השופטת את טענות המבקשים בדבר שיהוי, היעדר הוכחת זכויות והצורך בהיתרים, והדגישה כי מדובר בטענות עובדתיות שראוי יותר להתייחס אליהן לגופו של הליך ולא בשלב הדחייה על הסף. לפיכך, השופט דחה את בקשת המבקשים לסילוק על הסף וקבע כי לבית משפט השלום סמכות לדון בתביעה. היא פסקה למשיבים הוצאות ושכר טרחת עורך דין, כאשר כל מבקש חויב בתשלום סכום קצוב. השופט גם נתן הנחיות לגבי מינוי מומחה כפי שהוחלט בצו קודם. פסק הדין ניתן שלא בנוכחות הצדדים, ופרטיו היו אמורים להימסר להם בהתאם.