ע"א 1238/00

תקציר

המקרה הוגש על ידי אדם שהיה נכה לצמיתות בילדותו לאחר תקרית בבריכת שחייה עירונית. המערער, שלא ביקש את רשות הוריו והלך לבריכה עם קרובי משפחה, תבע פיצויים מעיריית עפולה וממפעיל הבריכה, ניסים מזרחי, בגין רשלנות והפרת חובה חקוקה. בית משפט השלום דחה את התביעה, אך בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור ומצא את שני המשיבים אחראים לרשלנות ולהפרת חובה חקוקה. השאלה המרכזית הייתה האם המשיבים כשלו בחובת הזהירות שלהם כלפי המערערת, ואם כן, האם הם גרמו לנזק. בית המשפט מצא כי המערערת עמדה בדרישות להוכחת רשלנות, וכי המשיבים לא עמדו בנטל ההוכחה כי לא הייתה רשלנות מצדם. הן לעירייה, כבעלת הבריכה, והן למפעילה, הייתה חובת זהירות כלפי המערערת. הם הפרו חובה זו בכך שלא מנעו ממנו להיכנס למים עמוקים, שכן לא ידע לשחות, ולאחר מכן לא הצליחו לחלץ אותו. רשלנות זו גרמה לנזקו של המערער. זאת ועוד, מצא בית המשפט כי שני המשיבים הפרו את חובותיהם הסטטוטוריות מכוח צו הסדרת מקומות רחצה [בריכות שחייה מוכרזות], התש"ל-1970, וחוק הסדרת מקורות רחצה, התשכ"ד-1964. לעירייה, כרשות מקומית, הייתה חובה אישית לקיים חוקים אלה, דבר שלא עשתה. למפעיל היו גם חובות סטטוטוריות אישיות, אותן הזניח. לפיכך, שני המשיבים היו אחראים לעוולת הפרת חובה חקוקה, בנוסף לעוולת הרשלנות. עוד קבע בית המשפט כי גילו הצעיר של המערער משמעו שלא ניתן לייחס לו אשם תורם, ודחה הודעות צד ג' שהוצאו על ידי העירייה והמפעיל. העניין הוחזר לבית משפט השלום על מנת שיקבע את גובה הפיצויים ויחלק את האחריות בין המשיבים. כן חויבו המשיבים בהוצאות המשפט של המערערת.