עמ"ת 18959-02-11

תקציר

פסק הדין קשור לערעור על החלטת ערכאה נמוכה יותר לחלט שתי ערבויות כספיות שפרסם המערער כתנאי לשחרורו. החלטת הערכאה הנמוכה יותר באה בעקבות הפרת תנאי שחרורו של המערער. המערער הושם במעצר בית ובפיקוח אלקטרוני בגין עבירה שלא פורטה. בערעור נטען, כי שגה בית משפט קמא בהוראת החילוט, שכן תנאי שחרורו של המערער כבר הוחמרו. עוד טענה ההגנה כי הדיון במשפט נסב סביב חילוט ערבויות הממונים על המערער, ולא שלו. המשיב, שייצג את המדינה, ביקש את מעצרו של המערער ואת חילוט כל הערבויות. בית המשפט הכיר בכך שלבית משפט קמא נתונה הסמכות לפסוק הן בעניין מעצרו של המערער והן בעניין הסנקציה בגין הפרת תנאי שחרור. צוין כי ערבויות כספיות משמשות כגורם מרתיע מפני הפרת תנאי שחרור ובדרך כלל יש לחלט אותן במקרה של הפרה. עם זאת, בית המשפט שקל גם את נסיבות ההפרה, נסיבותיו האישיות של המפר ואופי האישומים נגדו. במקרה דנן, המערער הפגין זלזול בהחלטות בית המשפט, כפי שמעידות הפרות מרובות של תנאי שחרורו וכתבי אישום נוספים בעבירות אחרות. בית המשפט ציין כי בית משפט קמא הטיל על המערער סנקציה ראויה על ידי החמרת תנאי שחרורו, והיה מקום לחילוט חלק מהערבויות. בהתחשב במצבו הכלכלי של המערער ובעובדה שההפרה לא הובילה לעבירות חדשות, פסק בית המשפט לטובת חילוט חלקי של הפיקדון הכספי, בסך 4,000 ₪, תוך ביטול חילוט הערבות העצמית. ההחלטה חיזקה את התפיסה כי הפרת תנאי השחרור תוביל לסנקציות, ותשמש גורם מרתיע מפני הפרות עתידיות.