עת"מ 53513-07-15

תקציר

התיק בבית המשפט נסוב סביב סמכויותיה של ועדת הערר בנוגע להארכת מועדים להגשת התנגדויות להחלטות תכנון מקומיות. במקרה זה, העותרים לא עמדו במועד האחרון של חודשיים להגשת התנגדות לתוכנית שהופקדה, ובמקום זאת ביקשו הארכת המועד. בקשה זו נדחתה על ידי הוועדה המקומית, והעותרים ערערו על החלטה זו לוועדת הערר. ועדת הערר דחתה על הסף את עררם בטענה שאין לה סמכות לדון בערר על בקשת הארכה שנדחתה. בית המשפט פותח בקביעה כי לא יתערב בשיקול דעתה של ועדת הערר, אך עליו לקבוע אם החלטתה הייתה סבירה ונטולת פגמים מינהליים. השאלה המרכזית היא האם לוועדת הערר הייתה סמכות לדון בערר על דחיית הארכת הדיון על ידי הוועדה המקומית, ואם כן, האם היה עליה לבחון את סבירות החלטת הוועדה המקומית. בית המשפט מוצא כי לשונו המפורשת של חוק התכנון והבניה, יחד עם הפסיקה הרלוונטית, מבהירים כי המועד הסופי להגשת התנגדויות נקבע לפי המועד האחרון לפרסום בעיתון. טענות העותרים בדבר אי ידיעת הפקדת התכנית אינן רלוונטיות, והמוצא היחיד שנותר להם היה לבקש הארכה. מאחר שבקשתם נדחתה, על בית המשפט לבחון כעת האם לוועדת הערר הייתה סמכות לבחון דחייה זו. מסקנת בית המשפט היא כי לוועדת הערר אכן יש סמכות להאריך מועדים ולדון בעררים על בקשות הארכה שנדחו, שכן הדבר מצוי בסמכותה להחליט בעררים על החלטות הוועדה המקומית. גם פסיקה קודמת אישרה סמכות זו. בית המשפט מדגיש כי היה על ועדת הערר לאזן בין האינטרסים השונים העומדים על הפרק ולבחון את הסיבות לעיכוב, את חוקיות ההיתר ואת הפגיעה במערערים. זאת ועוד, בית המשפט מציין כי התכנית טרם פורסמה ברשומות ונכנסה לתוקף בעת החלטת ועדת הערר, ועל כן טענת ה"מעשה שנעשה" של המשיבים אינה עומדת בעינה. העתירה מתקבלת אפוא, והדיון מוחזר לוועדת הערר להחלטה מנומקת בערר העותרים על דחיית בקשת ההארכה על ידי הוועדה המקומית. כן קובע בית המשפט כי על המשיבים לכסות את הוצאות העותרים ושכר טרחת עורך דין.