ד"נ 25/66

תקציר

פסק הדין המדובר הוא דחיית עתירה להורות על דיון נוסף בעניין שנדון בו על ידי בית המשפט העליון. המקרה המקורי עסק בבתם הקטינה של המשיבים שעברה ניתוח שלפוחית השתן שבוצע על ידי העותרת השנייה, רופאה, בבית חולים ממשלתי בניהולו של העותר הראשון. במהלך הניתוח התעוררו סיבוכים, שהובילו לתביעה שהגישו המשיבים בדרישה לפיצוי בגין נזקים. בית המשפט המחוזי פסק לטובת המשיבים, בנימוק של היעדר הסכמה מדעת, שכן הניתוח היווה סיכון שגרתי לניקוב דופן שלפוחית השתן, שלא נודע ליולדת עליו קודם לכן. בית המשפט העליון אישר את פסק דינו של בית המשפט המחוזי, והדגיש כי כאשר רופא נשאל על השלכות הטיפול, הוא מחויב לספק הסבר כנה לסיכונים וליתרונות העיקריים. החלטת בית המשפט העליון, שהתבססה על העובדות הספציפיות של המקרה, לא קבעה תקדים אלא אישרה את פסק הדין הקיים. בא כוח העותרים ביקש לקיים דיון נוסף כדי לדון בהשלכות הקביעה, אך בית המשפט דחה בקשה זו ועמד על כך שפסק הדין מבוסס אך ורק על העובדות שהוצגו. אופייה המורכב של הבעיה המשפטית סביב חובת גילוי הרופאים גרם לבית המשפט להסס לקבוע כללים נוקשים. במקום זאת, הודגש כי פסקי דין הם תלויי הקשר. בית המשפט הציע כי רופא חייב לספק הסבר על הסיכונים והתועלות העיקריים כאשר הוא נחקר ישירות, אך דיונים נוספים בנושא זה היו מיותרים, שכן העובדות היו ברורות. משכך, נדחתה העתירה לדיון נוסף, ופסק הדין המקורי חייב את העותרים לפצות את המשיבים בגין הנזק שנגרם. השלכות ההחלטה הוגבלו למקרה הספציפי, כאשר בית המשפט הדגיש כי יש לראות בפסקי דין ישויות אורגניות, המתפתחות עם הנסיבות המשתנות.