בש"פ 2148/97

תקציר

במקרה דנן, הוגשו נגד המערערים אישומים הכוללים שוד, ניסיון שוד וכניסה לישראל שלא כדין. השופט קמא קבע כי קיימות ראיות לכאורה נגד המערער 1 (עווד) בגין עבירת השוד, בעיקר בשל מפתחות גנובים שנמצאו ברכבו, הקושרים אותו ישירות לביצוע העבירה. הדבר יצר "חזקת מעורבות" תכופה, והשופט ציין כי החזקה בלתי מוסברת של המפתחות הגנובים חיזקה את טענת התביעה. באישום השני של ניסיון שוד הבחינו השוטרים במערערים בזירת הפשע, מה שסיבך אותם עוד יותר. בערעור נטען כי אין די ראיות כדי להצדיק את המעצר, בנימוק של התנהלות פרוצדורלית לקויה, כגון עיכוב בהנפקת תעודת חיסיון לחומר חקירה רגיש. עם זאת, בית המשפט העליון אישר את ממצאיו של השופט קמא, ואישר כי הראיות, במיוחד בהקשר של "החזקה תכופה", ביססו במידה מספקת אשמה לכאורה. אופיין השיטתי של העבירות ומעורבותם של ריבוי העבריינים הצביעו על סיכון לשלום הציבור, תוך שלילת חלופות מעצר. בנוסף, נוכחותו הבלתי חוקית של המערער 2 בישראל הגבירה את החשש מפני סיכון טיסה וביטחון, ותמכה עוד יותר במעצר. לפיכך נדחה הערעור, וההחלטה על המשך המעצר אושרה, בנימוק הצורך להגן על שלום הציבור ולהבטיח הליכים משפטיים נגד המערערים.