ע"א 23253-10-12

תקציר

פסק הדין מתייחס לנכס שחוזה השכירות שלו פג ודמי השכירות שלו לא שולמו מאז שנת 2009. המערערת, עו"ד דוד, טענה כי הצדדים האריכו את חוזה השכירות בהתנהגותם, בהתייחסה למקרים דומים בהם קבעו בתי המשפט כי הצדדים האריכו את חוזה השכירות. עם זאת, השופט ברנר הבחין בין המקרה הנוכחי לבין אותם תקדימים, והדגיש כי באותם מקרים השוכרים שילמו דמי שכירות באופן סדיר והמשכירים לא התנגדו להמשך השכירות. לעומת זאת, העירייה, בעלת הנכס, הביעה את התנגדותה הברורה להמשך ההשתלטות של דוד על הנכס ופתחה בהליכי פינוי שהוסדרו, מבלי שדוד מילא את חובותיו על פי ההסדר. השופט ברנר דחה גם את טענותיו של דוד לפיהן העירייה הציגה מצג לפיו הסכימה להאריך את חוזה החכירה וכי הוא הסתמך על מצג זה, וקבע כי העירייה הביעה באופן עקבי את חוסר נכונותה להשכיר את הנכס לדוד. בנוסף, הדגישה השופטת כי לא ניתן להכריע בטענותיו של דוד בדבר חוסר תום הלב של העירייה וזכויותיו בנכס במסגרת בקשת ביניים לעניין תשלום דמי השכירות. באשר לנקודה האחרונה קבע השופט ברנר כי מאחר שלדוד לא היה חוזה שכירות תקף והוא לא שילם דמי שכירות, אין לו זכות בפירות הנכס, והעירייה, כבעלים החוקיים, זכאית להם. החלטה זו עוגנה גם בחוק העשרה, שמטרתו למנוע התעשרות שלא כדין. לבסוף, הסתמכותו של דוד על מקרה נפרד, קרי נ' יטא, נחשב לא משכנע, שכן מדובר במצב משפטי שונה. לפיכך דחה השופט ברנר את הערעור והורה לדוד לשלם את הוצאות המשפט של העירייה, והפיקדון שהפקיד הוחזר לעירייה. סגני השופטים שנלר ורדי הסכימו עם פסק הדין.