ת"א 42182-06-18

תקציר

בית המשפט לא מצא כל ראיה לרשלנות מצד המנתח הנתבע בתביעת רשלנות רפואית. התובע טען כי בחירתו של המנתח בטכניקת לחץ רוחבי במהלך ניתוח מעקפים גרמה לתסחיף שהביא לשבץ מוחי. עם זאת, בית המשפט מצא כי החלטת המנתח הייתה סבירה והתבססה על שיקול דעתו המקצועי, ואין כל ראיה לכך שהטכניקה גרמה ישירות לשבץ המוחי. בית המשפט בחן את פעולות המנתח לגבי גודל ומיקום הפלאק, בחירת טכניקת הלחץ הצידי, שינויים בראיות הצדדים והסיכון לפשרות בין שיטות ניתוח שונות. נמצא כי המנתח נקט משנה זהירות ושקלל כראוי את הסיכונים והיתרונות של כל שיטה. בית המשפט קיבל את עדותו של המנתח כי בדק את גודל הפלאק ומיקומו וקבע כי הסיכון בטכניקה שנבחרה הוא מזערי. באשר לבחירת טכניקת הלחץ הצידי, ציין בית המשפט כי הספרות הרפואית אינה אוסרת זאת באופן מוחלט וכי החלטת המנתח סבירה בהתחשב בהיסטוריה הרפואית של התובע ובסיכונים הפוטנציאליים של שיטות אחרות. בית המשפט שקל גם את שיקול דעתו של המנתח בבחירת השיטה ומצא כי פעל כראוי. בית המשפט דחה את טענת התובע כי תצהיר המנתח אינו עולה בקנה אחד עם עדותו, שכן התצהיר היה תמציתי, ובית המשפט מצא את עדותו של המנתח כנה ומשכנעת. בית המשפט בחן גם את הסיכון לפשרות בין שיטות ניתוח שונות, לרבות הסיכון הפוטנציאלי לאיסכמיה ואת היתרונות של טכניקת הלחץ הצידי בקיצור זמן הניתוח. נמצא כי התובע לא הביא ראיות מספיקות כדי להראות כי החלטת המנתח חרגה מסטנדרט הטיפול. יתר על כן, בית המשפט הגיע למסקנה כי התובע לא ביסס קשר סיבתי בין טכניקת הלחץ הצידי לבין השבץ. הספרות הרפואית שהוגשה לא תמכה בקשר משמעותי, וגורמים אחרים, כגון גיל התובע, היסטוריית העישון ואוטם קודם, היוו סיכון גבוה יותר. בית המשפט הדגיש כי הניתוח כלל מניפולציות מרובות של העורקים, ופעולות אלה, יחד עם גורמי הסיכון של התובע, היו גורמים סבירים יותר לשבץ. לסיכום, בית המשפט קבע כי מעשיו של המנתח לא היו רשלניים ולא תרמו לשבץ המוחי של התובע. התביעה נדחתה, וכל צד יישא בהוצאות המשפט שלו.