ע"פ 1006/98

תקציר

פסק הדין דן בסמכותם של בתי המשפט השונים בישראל ביחס לקנס המוטל על אדם שביצע עבירת תנועה. הקנס, במקרה זה, לא הוטל על ידי שופט בהליך פלילי אלא באמצעות הודעת תשלום. לעבריין יש זכות לערער על הקנס על ידי הכרזה על רצונו במשפט, שלא מומש במקרה זה. כתוצאה מכך, לקנס יש השלכות אזרחיות ולא פליליות, והוא נגבה עם גביית המס. פסק הדין דוחה את הטענה כי לבית המשפט לתעבורה סמכות לדון בתביעת התיישנות בגין עבירות מסוג זה, ומפנה את התובע לבית משפט השלום, שכן הדבר מתאים יותר לעניינים אזרחיים. ההיגיון העומד מאחורי החלטה זו נובע מאופיו של הקנס, אשר בשל בחירתו של העבריין שלא להישפט, נעדר את היסודות העונשיים של המשפט הפלילי. לפיכך, בית המשפט לתעבורה, העוסק בעניינים פליליים בלבד, אינו המקום המתאים לתביעות מסוג זה. במקום זאת, בית משפט השלום, המטפל בתיקים אזרחיים, מתאים יותר להתייחס להשלכות האזרחיות של הקנס ולהליכי הגבייה. לפיכך, הערעור נדחה, והתובע מופנה לבית המשפט המתאים.