תמ"ש 38977-12-14

תקציר

התובע, נשוי ואב למספר ילדים, הגיש תביעה בסך 20 מיליון שקל נגד אביו וכמה מאחיו, בטענה שגנבו את העסק המצליח שלו בזמן שהיה מאושפז עקב מחלת נפש, והמשיכו להפעיל אותו לטובתם. הנתבעים הכחישו את הטענות וביקשו לדחות את התביעה, בין היתר בנימוק של התיישנות ושיהוי. בית המשפט בחן את חומר הראיות ומצא כי עילות התביעה קמו בנובמבר 1992, עת אושפז התובע לראשונה, ולכל המאוחר בפברואר 1993, עם שחרורו. עוד נמצא כי התובע יכול היה להגיש את התביעה מוקדם יותר, שכן העובדות המהוות את עילות התביעה לא הוסתרו ממנו או מבני משפחתו, ומצבו הרפואי, למעט תקופות אשפוז קצרות, לא מנע ממנו לעשות כן. זאת ועוד, בית המשפט קבע כי התובע לא הוכיח את תחולת החריגים לתקופת ההתיישנות, שכן חוות דעתו של המומחה ורישומים רפואיים לא תמכו בטענתו כי לא היה מסוגל לנהל את ענייניו או להבין את עובדות המקרה במשך כל התקופה שבין 1992 ל-2010. התנהלותו של התובע עצמו, שכללה ניהול חיי משפחתו, המצאת פטנטים ודרישת זכויות סוציאליות, סתרה אף היא את טענותיו. בנוסף, בית המשפט מצא כי הנתבעים שינו באופן משמעותי את העסק במהלך השנים, וכי התובעת ויתרה או זנחה את עילות התביעה בשל השיהוי הקשה בהגשת התביעה. גם לנתבעים נגרם נזק ראייתי בשל חלוף הזמן, דבר שהצדיק עוד יותר את דחיית התביעה בעילה של שיהוי. כתוצאה מכך, הורה בית המשפט על מחיקת התביעה במלואה, בשל התיישנות ושיהוי. התובע חויב לשלם לנתבעים הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין, בסך 25,000 ₪.